הפרעות אכילה – מחשבות על הסרט Miss America של טיילור סוויפט

טיילור סוויפט היא זמרת מהממת, אבל הפוסט הזה הוא לא על טיילור הזמרת או הסלבריטי.
זה פוסט על חוויות שנשים וגברים מסביבכם עוברים עם עצמם מדי יום: הבת של השכנה, החבר שעושה איתכם קרוספיט, החברה של הילדה שלכם מחוג ג’אז. כמה מסביבכם? ככה שכמעט אין סיכוי שבכיתה של הילדים שלכם אין מישהו שסובל מהפרעות אכילה, בוודאי בשכבה שלהם. שירות צבאי בתל אביב? שירות צבאי בחור בדרום? כנראה שגם שם.
טיילור מספרת על ההתמודדות האישית שלה, התמודדות יומיומית של כל כך הרבה בנות ובני נוער ושל נשים וגברים צעירות וצעירים. תוך שאני צופה בסרט התיעודי בנטפליקס ומחפש אסקפיזם (ולא שוב “לעבוד”) הקטע הכן הזה מתחיל לנגן ואני שומע שוב את הסיפור אותו אני שומע כל שבוע, כל יום.
למה החלטתי לרשום על זה?

יצירת תוכן בחסות ״המלחמה בהשמנה״

אחת לכמה זמן עולה שוב השאלה בין אנשי המקצוע – האם בחסות “המלחמה בהשמנה” אנחנו יכולים להמשיך לייצר תוכן לאוכלוסייה הכללית בצורה רחבה כל כך לאסטרטגיות בקרת משקל ודיאטה שהן אינן מותאמות לאינדיבידואל עצמו.
הרי השמנה היא מגפה נכון? היא יוצרת מחלות, היא הורגת. תפתחו את הטלויזיה, את פייסבוק, את העמודים של מאמני הכושר והתזונאים שאתם עוקבים אחריהם, את האינסטגרם. תשאלו את עצמכם במה אתם נלחמים: האם המלחמה היא מלחמה בהשמנה או מלחמה בשומן? האם הטיפים האלה נכתבים עבור אלו שסובלים מהשמנה מסכנת בריאות? או עבור אלו שרוצים לעמוד בסטנדרטים ואידיאלים של רזון ו/או שרירים?
טיילור מספרת את הסיפור שקורה בכל חדר כושר, בכל כיתה, בכל מעגל חברתי. היא מספרת על התנהגויות אינדיבידואליות שקשורות בבקרת המשקל ואסתטיקה ועל כמה פשוט לקבל אישור עליהן בבלוגים בנושאי דיאטה, ואני אוסיף – גם במדיה וגם מאנשי המקצוע עצמם.
אז מה אני חושב

  1. אני חושב שאם ה”טיפים הכלליים” שלנו למניעת השמנה היו עובדים, כאשר כל כך הרבה שנים הקונספט שלהם נשאר דומה – אחוזי ההשמנה במדינות המערב לא היו עולים. להמליץ על רישום מזון, ספירת קלוריות, שימוש באפליקציות ניטור או “צומות מתוכננים” לאוכלוסייה הכללית, במיוחד הצעירה, ולתמך את זה במגפת ההשמנה זה לא תופס מים.
  2. אכילה, עליה במשקל, ירידה במשקל – אנחנו לא יכולים לנתק אותם מהתנהגות ואנחנו לא יכולים לנתק אותם מהעולם הרגשי ומהתפיסות הייחודיות לכל אדם בפני עצמו. האסטרטגיות התזונתיות / אימוניות, ההדרכה, הטיפול – הם אמורים להיות מותאמים כמו חליפה. הם לא רק משפיעים על המשקל, הם משפיעים על האדם.
  3. כל עוד לא ידענו שיש לזה השפעה שלילית משמעותית על חלקים אחרים באוכלוסייה, מילא. כל עוד לא ידענו שאחוזי הפרעות האכילה עולים – מילא. לפחות ניתן היה להגיד “זה לא מזיק”. הטיעון שהאחוז באוכלוסייה שיכול היה להרוויח מטיפים לבקרת משקל גבוה מהאחוז שעלול להיפגע מהם פשוט לא תופס. גם אם לכאורה הטיפים האלה היו עוזרים להפחית את ההשמנה באוכלוסיה, הם פשוט לא מספיק טובים ולא צריך להמשיך לעודד אותם אם קיים הסיכוי שעבור חלק קטן יותר, אך משמעותי הם יתרמו להתדרדרות המצב הבריאותי הפיזי, הרגשי והנפשי.
  4. אנשי מקצוע, תשאלו את עצמכם, בכל הכנות, מי הם האנשים שנחשפים לתכנים שאתם מייצרים, כמה מהם באמת זקוקים ל”משטר דיאטה” נוקשה כדי למנוע סיבוכים רפואיים, לשפר איכות חייהם או להאריך חיים. ועבור כמה מהם ירידה במשקל או נוקשות תזונתית לא יתרמו דבר מבחינת מדדי בריאות. הבחירה בסוג התוכן שאתם רוצים לייצר או הגישה המקצועית שלכם לנושא – היא שלכם. תוכן שמיוצר לטובת אסתטיקה גופנית הוא לגיטימי, כל עוד הוא לא עטוף באצטלה של קידום בריאות ומניעת השמנה. קחו אחריות
  5. עכשיו לאחר שבדקתם מי קהל היעד שלכם *באמת*, כיתבו והעבירו מסרים שיתנו לו ערך אמיתי. גם אם הם לא התכנים שהוא “מצפה מכם” להעביר לו.
  6. מילה אחרונה, לא כל אדם שמקיים או שיש לו שאיפות לקיים ירידה במשקל סובל מהפרעות אכילה. לא כל עיסוק ולא כל דאגה מאוכל ומשקל הם הפרעת אכילה. אף אחד לא צריך להסתובב ולחלק לסובבים אותו תגיות. זה מחליש את מי שבאמת רוצה לשנות הרגלים, שולל את הלגיטימציה שלו לבצע אותם ופוגע בתהליך שלו, וזה גורם נזק אדיר למי שבאמת סובלים מהפרעות אכילה, מוזיל ומרדד את מורכבות ודחיפות המצב הבריאותי ולעיתים המסוכן שבו הם נמצאים, וגורם לאנשי המקצוע שכותבים ומדברים על זה להישמע כמו חבורת קונספירטורים שצועקים “זאב-זאב”.

טיילור סוויפט היא זמרת מהממת, אבל הפוסט הזה הוא לא על טיילור הזמרת או הסלבריטי.זה פוסט על חוויות שנשים וגברים מסביבכם עוברים עם עצמם מדי יום: הבת של השכנה, החבר שעושה איתכם קרוספיט, החברה של הילדה שלכם מחוג ג'אז. כמה מסביבכם? ככה שכמעט אין סיכוי שבכיתה של הילדים שלכם אין מישהו שסובל מהפרעות אכילה, בוודאי בשכבה שלהם. שירות צבאי בתל אביב? שירות צבאי בחור בדרום? כנראה שגם שם.טיילור מספרת על ההתמודדות האישית שלה, התמודדות יומיומית של כל כך הרבה בנות ובני נוער ושל נשים וגברים צעירות וצעירים. תוך שאני צופה בסרט התיעודי בנטפליקס ומחפש אסקפיזם (ולא שוב "לעבוד") הקטע הכן הזה מתחיל לנגן ואני שומע שוב את הסיפור אותו אני שומע כל שבוע, כל יום.למה החלטתי לרשום על זה?אחת לכמה זמן עולה שוב השאלה בין אנשי המקצוע - האם בחסות "המלחמה בהשמנה" אנחנו יכולים להמשיך לייצר תוכן לאוכלוסייה הכללית בצורה רחבה כל כך לאסטרטגיות בקרת משקל ודיאטה שהן אינן מותאמות לאינדיבידואל עצמו.הרי השמנה היא מגפה נכון? היא יוצרת מחלות, היא הורגת. תפתחו את הטלויזיה, את פייסבוק, את העמודים של מאמני הכושר והתזונאים שאתם עוקבים אחריהם, את האינסטגרם. תשאלו את עצמכם במה אתם נלחמים: האם המלחמה היא מלחמה בהשמנה או מלחמה בשומן? האם הטיפים האלה נכתבים עבור אלו שסובלים מהשמנה מסכנת בריאות? או עבור אלו שרוצים לעמוד בסטנדרטים ואידיאלים של רזון ו/או שרירים?טיילור מספרת את הסיפור שקורה בכל חדר כושר, בכל כיתה, בכל מעגל חברתי. היא מספרת על התנהגויות אינדיבידואליות שקשורות בבקרת המשקל ואסתטיקה ועל כמה פשוט לקבל אישור עליהן בבלוגים בנושאי דיאטה, ואני אוסיף – גם במדיה וגם מאנשי המקצוע עצמם.????אז מה אני חושב????1⃣ אני חושב שאם ה"טיפים הכלליים" שלנו למניעת השמנה היו עובדים, כאשר כל כך הרבה שנים הקונספט שלהם נשאר דומה – אחוזי ההשמנה במדינות המערב לא היו עולים. להמליץ על רישום מזון, ספירת קלוריות, שימוש באפליקציות ניטור או "צומות מתוכננים" לאוכלוסייה הכללית, במיוחד הצעירה, ולתמך את זה במגפת ההשמנה זה לא תופס מים.2⃣ אכילה, עליה במשקל, ירידה במשקל – אנחנו לא יכולים לנתק אותם מהתנהגות ואנחנו לא יכולים לנתק אותם מהעולם הרגשי ומהתפיסות הייחודיות לכל אדם בפני עצמו. האסטרטגיות התזונתיות / אימוניות, ההדרכה, הטיפול – הם אמורים להיות מותאמים כמו חליפה. הם לא רק משפיעים על המשקל, הם משפיעים על האדם.3⃣ כל עוד לא ידענו שיש לזה השפעה שלילית משמעותית על חלקים אחרים באוכלוסייה, מילא. כל עוד לא ידענו שאחוזי הפרעות האכילה עולים – מילא. לפחות ניתן היה להגיד "זה לא מזיק".הטיעון שהאחוז באוכלוסייה שיכול היה להרוויח מטיפים לבקרת משקל גבוה מהאחוז שעלול להיפגע מהם פשוט לא תופס. גם אם לכאורה הטיפים האלה היו עוזרים להפחית את ההשמנה באוכלוסיה, הם פשוט לא מספיק טובים ולא צריך להמשיך לעודד אותם אם קיים הסיכוי שעבור חלק קטן יותר, אך משמעותי הם יתרמו להתדרדרות המצב הבריאותי הפיזי, הרגשי והנפשי.4⃣ אנשי מקצוע, תשאלו את עצמכם, בכל הכנות, מי הם האנשים שנחשפים לתכנים שאתם מייצרים, כמה מהם באמת זקוקים ל"משטר דיאטה" נוקשה כדי למנוע סיבוכים רפואיים, לשפר איכות חייהם או להאריך חיים. ועבור כמה מהם ירידה במשקל או נוקשות תזונתית לא יתרמו דבר מבחינת מדדי בריאות. הבחירה בסוג התוכן שאתם רוצים לייצר או הגישה המקצועית שלכם לנושא – היא שלכם. תוכן שמיוצר לטובת אסתטיקה גופנית הוא לגיטימי, כל עוד הוא לא עטוף באצטלה של קידום בריאות ומניעת השמנה. קחו אחריות5⃣ עכשיו לאחר שבדקתם מי קהל היעד שלכם *באמת*, כיתבו והעבירו מסרים שיתנו לו ערך אמיתי. גם אם הם לא התכנים שהוא "מצפה מכם" להעביר לו. 6⃣ מילה אחרונה, לא כל אדם שמקיים או שיש לו שאיפות לקיים ירידה במשקל סובל מהפרעות אכילה. לא כל עיסוק ולא כל דאגה מאוכל ומשקל הם הפרעת אכילה. אף אחד לא צריך להסתובב ולחלק לסובבים אותו תגיות. זה מחליש את מי שבאמת רוצה לשנות הרגלים, שולל את הלגיטימציה שלו לבצע אותם ופוגע בתהליך שלו, וזה גורם נזק אדיר למי שבאמת סובלים מהפרעות אכילה, מוזיל ומרדד את מורכבות ודחיפות המצב הבריאותי ולעיתים המסוכן שבו הם נמצאים, וגורם לאנשי המקצוע שכותבים ומדברים על זה להישמע כמו חבורת קונספירטורים שצועקים "זאב-זאב".#משניםאתהשפהVideo credit: Miss Americana, Tremolo Productions, Netflix

פורסם על ידי ‏‎Shahar Kochavi RD‎‏ ב- יום שבת, 1 בפברואר 2020

מוזמנים לשתף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
דילוג לתוכן