אם בזמן האחרון אתם מרגישים מאוימים או באי-נוחות מהקולות החדשים שעולים באינסטגרם ובמדיה – זה בסדר גמור.
קריאה לאהבה-עצמית בכל תנאי יכולה להיות מאיימת
קריאה לאהבה-עצמית בכל תנאי יכולה להיות מאיימת גם היא.. כי.. בואו, זו מחוייבות גדולה, מאתגרת ולעיתים לא מציאותית לאהוב את עצמינו בכל תנאי, בכל מצב, בכל שעה, אהבה בלתי מותנית ובאותה רמה.
יכול להיות שמצאתם את עצמכם מצד אחד מכבדים את עצמכם ואת הגוף שלכם יותר. משלימים איתו יותר. מבינים את ההשלכות השליליות של משטור הגוף שלכם, של התעסקות אובססיבית ב"מה אכלתי, מה אני אוֹכֵל ומה אני אוֹכַל" וכו'.
ויחד עם זאת, ומן הצד השני, מרגישים לא נוח עם זה שהמראה החיצוני עדיין מעניין אתכם, ושאתם עדיין שואפים לשפרו.
זו הזדמנות טובה להגיד לכם - תִּשְׁהוּ
זה לא צריך להיות אחרת.. זה יכול להיות בדיוק ככה.
דווקא כשהדברים הם לא מוחלטים כמו "כדי להיות בריא צריך להתנהל בצורה ספציפית", "אוכל מעובד זה רעל" או "עליה במשקל היא איבוד הבריאות והנעורים" – זה לא אומר שאתם צריכים ומחוייבים למצוא את עצמכם בדיוק בצד השני. מה שלרוב יקרה – זה שתמצאו את עצמכם ערים יותר לבלבול, לדיסוננס, למורכבות: וזהו בדיוק המקום שבו, ככל הנראה, נכון שתהיו.
נסו שלא להלחם בין שתי הקצוות
נסו שלא להלחם בין שני הקצוות, כלומר – יום אחד במין אווירה "נונ-דיאטית" ו"הגוף שלי לא מגדיר אותי", ובאחר "יש לי זכות לרצות לרדת במשקל". אלא להכיל את היותכם איפשהו על הרצף. ה"פוליטיקה" הנכונה בינכם לבין עצמכם היא *לא* להכנס לפוליטיקה. חיפוש אחר קווים ברורים להזדהות איתם היא נטייה אנושית – אבל היא עלולה להוביל אתכם לעמדות קשיחות באחד מהקצוות ולייצר תסכול כאשר אתם לא מצליחים לעמוד בסטנדרטים שכרוכים בלהיות בקצה.
מותר לכם לכבד את הגוף שלכם ועדיין להשקיע בשינוי שלו. מותר לכם לרצות שהוא יראה אחרת ועדיין לא להסכים לשלם את המחירים שאתם כבר הכרתם כאשר ניסיתם לשנות אותו. מותר לכם להתגעגע לרגעים שבהם הרגשתם יותר בשליטה, למרות שאתם מבינים כבר שגוף הוא לא מושא שמתאים או אפשר לשלוט בו.
תִּשְׁהוּ, תכירו אתכם לא מוחלטים ולא מחליטים.