מאמרים

איזה מזל שיש רעב

איזה מזל שיש רעב, אחרת היינו צריכים לשחק את משחק הניחושים או להעזר באדם אחר שיספר לנו מתי אנחנו רעבים.
התפריט עובד לכם? מצוין, זה אומר שהדיאטן שלכם עשה עבודה טובה. זה **לא** אומר שלא יהיו ימים שהגוף יאותת לכם שהיום, דווקא היום, זה לא מספיק.


לפעמים מקורה בצורך פיזיולוגי אמיתי שצריך ונכון לענות עליו. לפעמים מקורה בצורך רגשי, מבטיח לכם, גם זה בסדר.
גם מעבר לדף התפריט או למספר הקלוריות שהקצבתם לעצמכם – יש לכם את הלגיטימציה לאכול.

לא כל "חריגה מהתפריט" היא לא לגיטימית

לפעמים מקורה בצורך פיזיולוגי אמיתי שצריך ונכון לענות עליו. לפעמים מקורה בצורך רגשי, מבטיח לכם, גם זה בסדר.
גם מעבר לדף התפריט או למספר הקלוריות שהקצבתם לעצמכם – יש לכם את הלגיטימציה לאכול.

פגישה עם הדיאטן שלכם

תוצאות על המשקל או לקיחת מדדים הם חלק שלעיתים ניתן לוותר עליו לחלוטין במפגש.
הטיפול התזונתי לעומת זאת, לא יכול להתקיים מבלי הסיבות האמיתיות שלשמן אתם מגיעים למפגש, ובלעדיהן שום דבר לא יזוז:
להציף, לעיתים לראשונה, לא רק מול אדם אחר אלא גם מול עצמכם, את המחשבות שלכם לגבי אכילה, ולהבין איך היא “מתנהלת”.

לאתגר את האמונות והעמדות שלכם לגבי אוכל ומזון, ולגבי הגוף שלכם.

אנחנו חושבים על אוכל ככל הנראה יותר מכל דבר אחר לאורך היום, וחווים את עצמנו וגופינו במראה, במצלמה ובמגע ככל הנראה יותר מאת כל אדם אחר.
לבדוק מהו מערך הציפיות שלכם מהגוף שלכם, פיזיולוגיות ואסתטיות, האם הן רציונליות וברות השגה, האם הן הוגנות כלפי הגוף שלכם, והאם אתם באמת מוכנים לתת לגוף בחזרה את תשומת הלב והדאגה כדי להגשים אותן, בהתאמה לתקופות שונות בחיים.
זו לא חייבת להיות חוויה עמוקה וכבדה, אבל אם זה נשאר מחוץ לקליניקה, אם הגישה המרכזית נשארת התייחסות לגוף שלכם ככלי שאתם יכולים לשלוט בו ולעצב אותו, ושכל תפקידה של האכילה היא להגשים את הפטנזיות האלה דרך כוח רצון, מוטיבציה והתמדה – זה לא יצליח.
פעם אחת, אחרי הרבה ניסיונות, תורידו מהפוקוס את הקלוריות, את המספר על המשקל ואת אחוז השומן – ותשימו את עצמכם במרכז.

תזונת הספורטאי המקצועי

כבר הרבה מאוד זמן שאני מלווה ספורטאים מענפים שונים, בינהם רצים למרחקים קצרים וארוכים, טריאתלטים, קרוספיטרים, מרימי ומניפי משקולות, מפתחי גוף, ספורטאי כדור ועוד.

בהתאמה לסוג הספורט, שגרת הספורטאי והיעדים - האסטרטגיה משתנה אבל הרציונל לתהליך נשאר דומה:

  1. עקביות – מרבית האתלטים שאותם אני פוגש נופלים בסעיף הראשון, כאשר לתחושתם “אוכלים המון” אך בפועל הצריכה משתנה בפערים משמעותיים מיום אחד לאחר. הדגש לצריכה התזונתית קדם האימון, תוך האימון ובסופו של האימון גבוה אך המודעות במהלך היום או בימי מנוחה נמוכה משמעותית.
  2. התאמת ההזנה לצרכים הפיזיולוגיים והביצועיים – ולא למוסכמות תזונתיות לאוכלוסיה הכללית. אם אתם ספורטאים מקצועיים או כאלה עם דרישות דומות, ההתאמה התזונתית תעשה בהתאם לשגרת האימונים והצרכים האנרגטיים. טעות נפוצה היא המשך הצמדות לאידיאלים תזונתיים הנכונים לכלל – אבל לא לפרט, ושאינם משרתים את המטרות שלכם.
    דוגמא אחת מני רבות היא למשל העדפה למזון “מלא”, עשיר בסיבים המתאפיין בנפח גבוה, שיאריך את משך האכילה, העיכול והפינוי, ועלול להפחית את צריכת האנרגיה הכוללת
  3. אורח חיים, בטחון והרגעה – הלחץ צריך להשמר לתיעול חיובי ואין בו צורך במה שנוגע לתזונה והרגלים. התפקיד הראשון שלי הוא להפוך את ההתארגנות התזונתית לפשוטה ולהפחית סטרס. כשהדברים נעשים נכון – הספורטאי לא צריך להיות בדאגה מתמדת לגבי האכילה שלו ותהיות בלתי נגמרות על האם עושה את הדברים נכון.

חזרה לאימונים לאחר תקופה ממושכת

*נכתב עם פתיחת המכונים בקורונה, גל ראשון

איך אתם הולכים לחזור לחדר הכושר?

בשקט ובענווה.
אין לכם מה להוכיח לאף אחד חוץ מלעצמכם.

עבור חלק, סופו של המשפט האחרון מסמן דווקא את הבעיה.
הנצחון לא נמצא בלהוכיח ששמרתם על היכולות שלכם ואתם בדיוק אותו דבר.

הנצחון הוא בעצם החזרה לשגרה, ובהסתכלות לחודשים ולשנים קדימה – לא במה שפספסתם, אפילו לא בביצועים שלכם באימון הראשון – אלא באיך אתם מסיימים אותו ומגיעים גם מחר, בשבוע הבא, ובעוד חודש.

אתם לא תעמדו מול המראה, תצביעו ותמשטרו חלק-חלק שהשתנה ולא נשאר במקום, אלא תתרכזו בעצם זה שקיבלתם עוד חתיכה מהחיים שלכם בחזרה, ואת עצם האפשרות להתקדם.

הנצחון יהיה בלהמשיך להחזיק את תחושת הגעגוע שהרגשתם בתקופה האחרונה לאימונים ולהשתמש בה.

הנצחון יהיה בלהוקיר על הזכות שלכם לזוז, להתחזק, להשתפר.

הפסד אמיתי יהיה לאכול לעצמכם את הראש על מה “שאבד ונהרס”

זה בסדר לעלות במשקל (פוסט שנכתב בקורונה)

זה בסדר לעלות במשקל בתקופת הקורונה.
זה בסדר לעלות במשקל בתקופות של משבר.
זה בסדר לעלות במשקל גם (ודווקא) כשממש טוב.
זה בסדר לעלות במשקל גם (ככה) סתם.
הגוף הוא חלק מאיתנו, זה טבעי שכשם שתקופות ישפיעו על המצב הרגשי שלנו, כך הם ישפיעו גם על הגוף שלנו.
זה בסדר גם לרדת במשקל – כשזה נעשה בכוונה תחילה, מתוך תכנון והבנה של צרכי הגוף ומתוך קביעת יעדים רציונלית.
זה בסדר לא להראות כמו אתלטית – אם את לא אתלטית.
זה בסדר לא להראות כמו מפתח גוף באינסטגרם – אם אתה לא מפתח גוף באינסטגרם.
זה בסדר שיהיו ימים שאתם תרגישו שאתם מנהלים את התקופה הזאת מצוין ויהיו ימים שאתם תרגישו שהייתם חלשים יותר.
הערך שלכם לא נקבע ביכולת ההתמודדות האישית שלכם עם משבר עולמי. והוא בוודאי לא נקבע לפי איכות החיטוב, בולטות הריבועים, התעגלות האגן.
ואי אפשר בלי כמה מילים על ספורט ובריאות:
חיטוב, העלמת הצלוליט, הקטנת ה”פאוצ'” – לא (תמיד) שווים בריאות, ולעיתים אפילו להפך.
משקל נמוך יותר מזה שאתם נמצאים בו, או גוף חטוב יותר מזה שיש לכם לא (בטוח) שווים ביצועים ספורטיביים טובים יותר – אלה נגזרים מאופי הספורט והביצועים הנדרשים בו.
רק בריאות לכולם
שחר

scale-weight

על סיבות לגיטימיות לאכילה

ראיתם בטח שהרבה מאיתנו התחילו לבשל ולאפות.
איזה כיף שיש הזדמנות ללמוד דברים חדשים.

אז וידוי, אני ואישתי דנה לא רותי ברודו וחיים כהן (בטח זה מפתיע אתכם)

בימים האחרונים השתעשענו עם בצק, הכנו פיצות, פוקצ’ות, לחמניות, כל מה שאפשר להכין עם שאריות בצק שכנראה עשינו בסדר אבל רחוק ממושלם.

עכשיו למה אני מספר לכם את זה? כי אני רוצה לקשר את זה למשהו שהרבה פעמים מדובר כאן בקליניקה והם סיבות לגיטימיות לאכילה. אני לא נוהג להביא דוגמאות אישיות מהחיים שלי בהקשרים הללו, ובכל זאת:

כאמור לבצק יש ריח טוב והוא מעורר חשק חזק
וגם היתה חוויה זוגית נעימה, וגם כבר הכנו, זו לא הרי גם סיבה?

אז להלן מקבץ סיבות שהביאו אותי לאכול. שקוף, אמיתי, טבעי מסודרות לפי עוצמת התחושה בסולם של 1-10:

פיצות בערב חמישי:
אני רעב: 8
הריח בבית מגרה אותי: 8
כיף לי עם אדם אהוב: 10

פוקצ’ה בבוקר שישי:
אני רעב: 4
הריח בבית מגרה אותי: 5
דנה התאכזבה מאיך שזה יצא ורציתי לשמח אותה ולעודד אותה כי הכינה במיוחד בשבילי: 8

לחמניות בצהריים שישי:
אני רעב: 6
הריח בבית מגרה אותי: 6
תירוץ טוב לפרגן לעצמי בלחם עם חמאה כמו באיטליה ולהזכר בחוויה קבועה שיש לנו בחופשים: 8

כל הסיבות הן לגיטימיות

אם אתם מצפים מעצמכם לאכול רק כאשר אתם רעבים – אתם תתאכזבו, וזה מכיוון שאתם לא תעמדו בזה. אתם לא תעמדו בזה כי אתם לא חיים לטובת השרדות בלבד. אתם אנושיים, לא חיות בסוואנה.

#פחמימותזההחיים

על פעילות גופנית בימי הקורונה

אני יודע, עבור חלקכם הסגירה הזמנית של מועדוני הכושר מעוררת לחץ ושאלות אמיתיות. השקעתם זמן, אנרגיה, מחויבות והתמדה. עכשיו ושלא בשליטתכם נכפית עליכם היעדרות מהמועדון. הבריאות, היכולות הפיזיות וגם ההישגים האסתטיים נמצאים בסכנה.
ביססתם ביטחון במה שאתם רגילים לעשות. התרגילים הקבועים ש”הם אלה שמביאים לתוצאות”, המעקב הדקדקני אחר תוכנית האימונים, מספר הסטים והחזרות, והמכשיר “אירובי” שאתם מרגישים שהוא אפקטיבי יותר מהשאר.
ההגעה למכון, החימום שלפני, והרצף הקבוע של האימון הפכו לריטואל, ולפעמים אנחנו ככה – נלחצים כשלוקחים לנו את הטקס.
לפני הכל, הרגעה:

היכולות, מסת השריר, ההישגים שהגעתם אליהם במהלך השנים - לא יבוטלו בשבועות בודדים.

יש לנו מחקרים שמראים את זה, ושנים של ניסיון עם מטופלים וספורטאים שמסיבות כאלה ואחרות הפסיקו את שגרת האימונים הרציפה. כאשר חוסר הוודאות התבהר – אתם תחזרו לשגרה, והשגרה תקבל אתכם בחזרה.

כמה נקודות שחשוב לזכור

  1. בכל אתגר יש גם הזדמנות. המכון סגור – אבל אתם עדיין יכולים לנוע. אימון טוב אפשר לעשות גם בפארקים ואנחנו בתחילתה של העונה הנעימה ביותר בשנה. מיעוט התחבורה מביא להפחתה בזיהום האוויר – נצלו את זה. אימון יעיל ועצים ניתן לעשות גם במרפסת וגם בסלון קטן של דירת שותפים. אם אתם צריכים הכוונה, אל תהססו, יש לי קולגות נהדרים שהעלו מדריכים חינמיים לאימונים ביתיים מצויינים באינסטגרם. זכרו, אנשים היו חזקים ובריאים עוד לפני פתיחתו של חדר הכושר הראשון.
  2. קחו את הזמן לחשב מסלול מחדש – אנשים עם שגרה קבועה וסדורה של אימונים לעיתים שוכחים לנוח. זה בסדר לקחת כמה ימים לפני שמחליטים איך ואיפה לשוב להתאמן. מאוד יכול להיות שתגלו שהמנוחה הקלילה הזאת הגיעה בדיוק בזמן, ולחסוך את הלחץ שאולי כרוך בתכנון המשך האימונים באופן מיידי.
  3. שמרו על העוגנים – עבור אלו מכם ש”מאבדים את ההרגלים” בקלות, או שהיה קשה להם לייצר הרגלים בריאים מלכתחילה – קבעו את הפעילות הגופנית לימים ולשעות שהייתם רגילים. זה לא המיקום שמשנה, זה עצם הפעילות שמביאה איתה יתרונות בריאותיים פיזיים, קוגניטיביים ונפשיים. עצם קיום האימון תורם הרבה מבחינת “ההרגלים הנלווים” שמסביבו – אכילה בריאה ונכונה ואורח חיים כללי
  4. צאו מהקופסה והתבוננו פנימה – זו הזדמנות מעולה לבדוק עם עצמכם האם אתם מתאמנים בצורה מסוימת כי התרגלתם, כי הורגלתם לחשוב ש”זה מה שעובד” או סתם מכוח האינרציה. אולי תגלו שיש אימונים שונים שמאתגרים אתכם או שאתם מפיקים מהם יותר הנאה. ואולי הגיוון הוא בעצם מה שהיה חסר
  5. תהיו אחראיים – כשכל זה יגמר, חזרו בהדרגה לאימונים הקבועים שלכם. לעיתים יש את הנטייה לאחר מחלה או תקופת היעדרות “להסתער” על המכון או על המשקולות. כמו שכתבתי – לא איבדתם שום דבר. דווקא בגלל זה אין טעם להעמיס. “בהלה לחזרה לשגרה” ועומס משמעותי ופתאומי – שני אלה בהחלט יכולים לפגוע ולעכב אתכם.

    לתקופות טובות יותר,
    אבל בואו, עדיין הכל בסדר.

על פורים ומשלוחי מנות – ואיך לדבר עליהם עם הילדים

כיף שפורים הגיע ואיתו משלוחי המנות!
קצת בשבילכם ההורים:
איזו אחריות גדולה זו לחנך, לשמור ולדאוג.
אנחנו יודעים שבנושא הרגלים תזונתיים ודימוי גוף, להורים ולבית יש השפעה אדירה, ואפשרות להטיב, לתמוך, להעצים ולגבש את התפיסות של הילד מול הגוף שלו ועל היחסים שלו עם אוכל.
לחוויות חיוביות והרגלים בריאים בנושאים האלה יש חשיבות גבוהה בילדות והשפעה ארוכת טווח לאורך ההתבגרות והבגרות.
הכנתי לכם דקה אחת על פורים, אוזני המן ומשלוחי מנות,
חג שמח, צבעוני.. וכן, גם קצת מתוק

הכרות נטולת סטיגמות עם הפרעות אכילה

בארץ, הפרעות אכילה הן עדיין תפוח אדמה לוהט שנמנעים מלדבר עליו כמעט באופן מוחלט, אבל זה נושא לפוסט אחר.

היום וכחלק מהשבוע החשוב הזה, אני רוצה שקודם כל נעשה הכרות נטולת סטיגמות:

  1. אף אחד לא בוחר בהפרעת אכילה ואף אחד ואף אחת לא עושים את זה “רק כדי להראות טוב”.
  2. לצאת מהפרעת אכילה זה לא “רק עניין של בחירה”.

אם קרוב אליכם נמצא במצוקה – הוא לא בוחר בזה, והוא לא “רק צריך לבחור” לצאת מזה. הוא צריך מעגל תמיכה רחב ומסגרת טיפול מקצועית. לעיתים קרובות יהיה  לו קשה לבקש אותם או להכיר בצורך בהם. הציפיה “לצאת מזה” היא כמו לצפות מאדם לבחור “לצאת” ממחלה כמו שפעת או מחלת הנשיקה, או הפרעות נפשיות אחרות כמו פוסט טראומה,  הפרעה דו-קוטבית או דיכאון קליני.

  1. הפרעות אכילה זה לא רק אנורקסיה או תת-משקל. הפרעות אכילה הן ספקטרום רחב שמתחיל בהתנהגויות דיאטה חד-פעמיות מזיקות פיזית, רגשית ונפשית ונגמר בסכנה של ממש. הסובלים מהם יכולים להיות בכל טווחי המשקל ובכל הצורות.
  2. כאשר קיים תת משקל, הגעה למשקל תקין היא לרוב רק אבן דרך ולא מגדירה החלמה. הסובלים מתמודדים גם לאחר ההגעה למשקל תקין עם קשיים רגשיים, נפשיים והתנהגותיים משמעותיים.

הסתרה ושידור "עסקים כרגיל"

לעיתים תושקע אנרגיה אדירה בהסתרה ושידור של “עסקים כרגיל”. לעיתים הסובלים גם באמת יאמינו ש”הכל דווקא מעולה”. איתור מוקדם יכול להציל חיים ולחסוך חודשים ושנים של מעגל הרס בלתי נפסק.

  1. משקל תקין הוא לא רק טבלאות BMI אלא אינדיבידואלי. עצם היותו של אדם תקין לפי הספרות המקצועית לא אומר כלום
  2. באותו עניין – על אף שהורגלנו לחשוב ככה, האינסטגרם והמדיה לא מהווים דוגמה למראה גוף בריא, תקין, או נורמטיבי. הם לא דוגמה ל”מה שבסדר”. הפנטזיה הזאת צריכה להסתיים
  3. הפרעות אכילה הן לא “רק של”: הן לא מגיעות רק מבתים הרוסים, ולא רק ממשפחות עשירות ומפונקות. לא רק איפה שההורים לא נמצאים והן ממש לא “רק אצל נערות ונשים”.

הן לעיתים בכל חבורה, בכל כיתה, בכל משרד הייטק, בכל חבורת אימהות, בכל קבוצת כדורסל של הגברים בשבת. אז חלאס עם הסטיגמות.

  1. עוצמת הפרעת האכילה לא מאששת את ההמצאות שלה:

קריטריונים רפואיים קיימים, אבל הם לא מגדירים האם הקרובים אליכם או אתם סובלים מהפרעת אכילה. מצוקה היא מצוקה, סבל הוא סבל.

  1. לעוקביי מעולם הכושר: פעילות גופנית לא “מרפאת” הפרעות אכילה. לעיתים אף רחוק מזה. היא יכולה להזיק ולדרדר, היא יכולה למסך ולערפל מצב נפשי והתנהגותי קשה מאוד, ואכן, במצבים מסוימים בלבד, בקונסטלציה הנכונה, תחת הערכה, הדרכה, הבנה מוחלטת של המצב וקשר בין גורמי הטיפול למאמן – היא יכולה להיות חלק מתהליך ההחלמה והטיפול.
  2. ובהמשך ישיר – הפרעות אכילה קשורות יותר ויותר בתרבות הפיטנס. הן קיימות בהיקף רחב אצל ספורטאים מקצועיים ובהיקף גדול ומשמעותי אצל ספורטאים חובבים.

בואו נסיר את מחסום הבושה.

אפשר וצריך לדבר על זה,

נכון ורצוי להורים, לצוותי הוראה, לאנשי מקצוע ממגוון רחב של תחומים – ללמוד על זה.

ובוודאי – זה אמיץ, זה מתבקש, וזה בעיקר לגיטימי לבקש עזרה.



View this post on Instagram

זו השנה השניה שביחד עם עוד הרבה מאוד אנשי טיפול ודיאטנים ברחבי העולם, אני בוחר לציין את שבוע המודעות להפרעות אכילה. ⁦▪️⁩ וכחלק מהשבוע החשוב הזה, אני רוצה שקודם כל נעשה הכרות נטולת סטיגמות: 1. אף אחד לא בוחר בהפרעת אכילה ואף אחד ואף אחת לא עושים את זה "רק כדי להראות טוב" 2. לצאת מהפרעת אכילה זה לא "רק עניין של בחירה". אם קרוב אליכם נמצא במצוקה – הוא לא בוחר בזה, והוא לא "רק צריך לבחור" לצאת מזה. הוא צריך מעגל תמיכה רחב ומסגרת טיפול מקצועית. לעיתים קרובות יהיה לו קשה לבקש אותם או להכיר בצורך בהם. הציפיה "לצאת מזה" היא כמו לצפות מאדם לבחור "לצאת" משפעת או מדיכאון 3. הפרעות אכילה זה לא רק אנורקסיה או תת-משקל. הפרעות אכילה הן ספקטרום רחב שמתחיל בהתנהגויות דיאטה חד-פעמיות מזיקות פיזית, רגשית ונפשית ונגמר בסכנה של ממש. הסובלים מהם יכולים להיות בכל טווחי המשקל ובכל הצורות. 4. כאשר קיים תת משקל, הגעה למשקל תקין היא לרוב רק אבן דרך ולא מגדירה החלמה. הסובלים מתמודדים גם לאחר ההגעה למשקל תקין עם קשיים רגשיים, נפשיים והתנהגותיים משמעותיים. לעיתים תושקע אנרגיה אדירה בהסתרה ושידור של "עסקים כרגיל". לעיתים הסובלים גם באמת יאמינו ש"הכל דווקא מעולה". איתור מוקדם יכול להציל חיים ולחסוך חודשים ושנים של מעגל הרס בלתי נפסק. 5. משקל תקין הוא לא רק טבלאות BMI אלא אינדיבידואלי. עצם היותו של אדם תקין לפי הספרות המקצועית לא אומר כלום 6. באותו עניין – על אף שהורגלנו לחשוב ככה, האינסטגרם והמדיה לא מהווים דוגמה למראה גוף בריא, תקין, או נורמטיבי. הם לא דוגמה ל"מה שבסדר". הפנטזיה הזאת צריכה להסתיים 7. הפרעות אכילה הן לא "רק של": הן לא מגיעות רק מבתים הרוסים, ולא רק ממשפחות עשירות ומפונקות. לא רק איפה שההורים לא נמצאים והן ממש לא "רק אצל נערות ונשים" 8. עוצמת הפרעת האכילה לא מאששת את ההמצאות שלה: קריטריונים רפואיים קיימים, אבל הם לא מגדירים האם הקרובים אליכם או אתם סובלים מהפרעת אכילה. מצוקה היא מצוקה, סבל הוא סבל 9. לעוקביי מעולם הכושר: פעילות גופנית לא "מרפאת" הפרעות אכילה. לעיתים אף רחוק מזה. היא יכולה להזיק ולדרדר, היא יכולה למסך ולערפל מצב נפשי והתנהגותי קשה מאוד, ואכן, במצבים מסוימים בלבד, בקונסטלציה הנכונה, תחת הערכה, הדרכה, הבנה מוחלטת של המצב וקשר בין גורמי הטיפול למאמן - היא יכולה להיות חלק מתהליך ההחלמה והטיפול. 10. ובהמשך ישיר – הפרעות אכילה קשורות יותר ויותר בתרבות הפיטנס. הן קיימות בהיקף רחב אצל ספורטאים מקצועיים ובהיקף גדול ומשמעותי אצל ספורטאים חובבים. אפשר וצריך לדבר על זה

A post shared by Shahar Kochavi | Clinic (@s.k.clinic) on

הפרעות אכילה – מחשבות על הסרט Miss America של טיילור סוויפט

טיילור סוויפט היא זמרת מהממת, אבל הפוסט הזה הוא לא על טיילור הזמרת או הסלבריטי.
זה פוסט על חוויות שנשים וגברים מסביבכם עוברים עם עצמם מדי יום: הבת של השכנה, החבר שעושה איתכם קרוספיט, החברה של הילדה שלכם מחוג ג’אז. כמה מסביבכם? ככה שכמעט אין סיכוי שבכיתה של הילדים שלכם אין מישהו שסובל מהפרעות אכילה, בוודאי בשכבה שלהם. שירות צבאי בתל אביב? שירות צבאי בחור בדרום? כנראה שגם שם.
טיילור מספרת על ההתמודדות האישית שלה, התמודדות יומיומית של כל כך הרבה בנות ובני נוער ושל נשים וגברים צעירות וצעירים. תוך שאני צופה בסרט התיעודי בנטפליקס ומחפש אסקפיזם (ולא שוב “לעבוד”) הקטע הכן הזה מתחיל לנגן ואני שומע שוב את הסיפור אותו אני שומע כל שבוע, כל יום.
למה החלטתי לרשום על זה?

יצירת תוכן בחסות ״המלחמה בהשמנה״

אחת לכמה זמן עולה שוב השאלה בין אנשי המקצוע – האם בחסות “המלחמה בהשמנה” אנחנו יכולים להמשיך לייצר תוכן לאוכלוסייה הכללית בצורה רחבה כל כך לאסטרטגיות בקרת משקל ודיאטה שהן אינן מותאמות לאינדיבידואל עצמו.
הרי השמנה היא מגפה נכון? היא יוצרת מחלות, היא הורגת. תפתחו את הטלויזיה, את פייסבוק, את העמודים של מאמני הכושר והתזונאים שאתם עוקבים אחריהם, את האינסטגרם. תשאלו את עצמכם במה אתם נלחמים: האם המלחמה היא מלחמה בהשמנה או מלחמה בשומן? האם הטיפים האלה נכתבים עבור אלו שסובלים מהשמנה מסכנת בריאות? או עבור אלו שרוצים לעמוד בסטנדרטים ואידיאלים של רזון ו/או שרירים?
טיילור מספרת את הסיפור שקורה בכל חדר כושר, בכל כיתה, בכל מעגל חברתי. היא מספרת על התנהגויות אינדיבידואליות שקשורות בבקרת המשקל ואסתטיקה ועל כמה פשוט לקבל אישור עליהן בבלוגים בנושאי דיאטה, ואני אוסיף – גם במדיה וגם מאנשי המקצוע עצמם.
אז מה אני חושב

  1. אני חושב שאם ה”טיפים הכלליים” שלנו למניעת השמנה היו עובדים, כאשר כל כך הרבה שנים הקונספט שלהם נשאר דומה – אחוזי ההשמנה במדינות המערב לא היו עולים. להמליץ על רישום מזון, ספירת קלוריות, שימוש באפליקציות ניטור או “צומות מתוכננים” לאוכלוסייה הכללית, במיוחד הצעירה, ולתמך את זה במגפת ההשמנה זה לא תופס מים.
  2. אכילה, עליה במשקל, ירידה במשקל – אנחנו לא יכולים לנתק אותם מהתנהגות ואנחנו לא יכולים לנתק אותם מהעולם הרגשי ומהתפיסות הייחודיות לכל אדם בפני עצמו. האסטרטגיות התזונתיות / אימוניות, ההדרכה, הטיפול – הם אמורים להיות מותאמים כמו חליפה. הם לא רק משפיעים על המשקל, הם משפיעים על האדם.
  3. כל עוד לא ידענו שיש לזה השפעה שלילית משמעותית על חלקים אחרים באוכלוסייה, מילא. כל עוד לא ידענו שאחוזי הפרעות האכילה עולים – מילא. לפחות ניתן היה להגיד “זה לא מזיק”. הטיעון שהאחוז באוכלוסייה שיכול היה להרוויח מטיפים לבקרת משקל גבוה מהאחוז שעלול להיפגע מהם פשוט לא תופס. גם אם לכאורה הטיפים האלה היו עוזרים להפחית את ההשמנה באוכלוסיה, הם פשוט לא מספיק טובים ולא צריך להמשיך לעודד אותם אם קיים הסיכוי שעבור חלק קטן יותר, אך משמעותי הם יתרמו להתדרדרות המצב הבריאותי הפיזי, הרגשי והנפשי.
  4. אנשי מקצוע, תשאלו את עצמכם, בכל הכנות, מי הם האנשים שנחשפים לתכנים שאתם מייצרים, כמה מהם באמת זקוקים ל”משטר דיאטה” נוקשה כדי למנוע סיבוכים רפואיים, לשפר איכות חייהם או להאריך חיים. ועבור כמה מהם ירידה במשקל או נוקשות תזונתית לא יתרמו דבר מבחינת מדדי בריאות. הבחירה בסוג התוכן שאתם רוצים לייצר או הגישה המקצועית שלכם לנושא – היא שלכם. תוכן שמיוצר לטובת אסתטיקה גופנית הוא לגיטימי, כל עוד הוא לא עטוף באצטלה של קידום בריאות ומניעת השמנה. קחו אחריות
  5. עכשיו לאחר שבדקתם מי קהל היעד שלכם *באמת*, כיתבו והעבירו מסרים שיתנו לו ערך אמיתי. גם אם הם לא התכנים שהוא “מצפה מכם” להעביר לו.
  6. מילה אחרונה, לא כל אדם שמקיים או שיש לו שאיפות לקיים ירידה במשקל סובל מהפרעות אכילה. לא כל עיסוק ולא כל דאגה מאוכל ומשקל הם הפרעת אכילה. אף אחד לא צריך להסתובב ולחלק לסובבים אותו תגיות. זה מחליש את מי שבאמת רוצה לשנות הרגלים, שולל את הלגיטימציה שלו לבצע אותם ופוגע בתהליך שלו, וזה גורם נזק אדיר למי שבאמת סובלים מהפרעות אכילה, מוזיל ומרדד את מורכבות ודחיפות המצב הבריאותי ולעיתים המסוכן שבו הם נמצאים, וגורם לאנשי המקצוע שכותבים ומדברים על זה להישמע כמו חבורת קונספירטורים שצועקים “זאב-זאב”.

טיילור סוויפט היא זמרת מהממת, אבל הפוסט הזה הוא לא על טיילור הזמרת או הסלבריטי.זה פוסט על חוויות שנשים וגברים מסביבכם עוברים עם עצמם מדי יום: הבת של השכנה, החבר שעושה איתכם קרוספיט, החברה של הילדה שלכם מחוג ג'אז. כמה מסביבכם? ככה שכמעט אין סיכוי שבכיתה של הילדים שלכם אין מישהו שסובל מהפרעות אכילה, בוודאי בשכבה שלהם. שירות צבאי בתל אביב? שירות צבאי בחור בדרום? כנראה שגם שם.טיילור מספרת על ההתמודדות האישית שלה, התמודדות יומיומית של כל כך הרבה בנות ובני נוער ושל נשים וגברים צעירות וצעירים. תוך שאני צופה בסרט התיעודי בנטפליקס ומחפש אסקפיזם (ולא שוב "לעבוד") הקטע הכן הזה מתחיל לנגן ואני שומע שוב את הסיפור אותו אני שומע כל שבוע, כל יום.למה החלטתי לרשום על זה?אחת לכמה זמן עולה שוב השאלה בין אנשי המקצוע - האם בחסות "המלחמה בהשמנה" אנחנו יכולים להמשיך לייצר תוכן לאוכלוסייה הכללית בצורה רחבה כל כך לאסטרטגיות בקרת משקל ודיאטה שהן אינן מותאמות לאינדיבידואל עצמו.הרי השמנה היא מגפה נכון? היא יוצרת מחלות, היא הורגת. תפתחו את הטלויזיה, את פייסבוק, את העמודים של מאמני הכושר והתזונאים שאתם עוקבים אחריהם, את האינסטגרם. תשאלו את עצמכם במה אתם נלחמים: האם המלחמה היא מלחמה בהשמנה או מלחמה בשומן? האם הטיפים האלה נכתבים עבור אלו שסובלים מהשמנה מסכנת בריאות? או עבור אלו שרוצים לעמוד בסטנדרטים ואידיאלים של רזון ו/או שרירים?טיילור מספרת את הסיפור שקורה בכל חדר כושר, בכל כיתה, בכל מעגל חברתי. היא מספרת על התנהגויות אינדיבידואליות שקשורות בבקרת המשקל ואסתטיקה ועל כמה פשוט לקבל אישור עליהן בבלוגים בנושאי דיאטה, ואני אוסיף – גם במדיה וגם מאנשי המקצוע עצמם.????אז מה אני חושב????1⃣ אני חושב שאם ה"טיפים הכלליים" שלנו למניעת השמנה היו עובדים, כאשר כל כך הרבה שנים הקונספט שלהם נשאר דומה – אחוזי ההשמנה במדינות המערב לא היו עולים. להמליץ על רישום מזון, ספירת קלוריות, שימוש באפליקציות ניטור או "צומות מתוכננים" לאוכלוסייה הכללית, במיוחד הצעירה, ולתמך את זה במגפת ההשמנה זה לא תופס מים.2⃣ אכילה, עליה במשקל, ירידה במשקל – אנחנו לא יכולים לנתק אותם מהתנהגות ואנחנו לא יכולים לנתק אותם מהעולם הרגשי ומהתפיסות הייחודיות לכל אדם בפני עצמו. האסטרטגיות התזונתיות / אימוניות, ההדרכה, הטיפול – הם אמורים להיות מותאמים כמו חליפה. הם לא רק משפיעים על המשקל, הם משפיעים על האדם.3⃣ כל עוד לא ידענו שיש לזה השפעה שלילית משמעותית על חלקים אחרים באוכלוסייה, מילא. כל עוד לא ידענו שאחוזי הפרעות האכילה עולים – מילא. לפחות ניתן היה להגיד "זה לא מזיק".הטיעון שהאחוז באוכלוסייה שיכול היה להרוויח מטיפים לבקרת משקל גבוה מהאחוז שעלול להיפגע מהם פשוט לא תופס. גם אם לכאורה הטיפים האלה היו עוזרים להפחית את ההשמנה באוכלוסיה, הם פשוט לא מספיק טובים ולא צריך להמשיך לעודד אותם אם קיים הסיכוי שעבור חלק קטן יותר, אך משמעותי הם יתרמו להתדרדרות המצב הבריאותי הפיזי, הרגשי והנפשי.4⃣ אנשי מקצוע, תשאלו את עצמכם, בכל הכנות, מי הם האנשים שנחשפים לתכנים שאתם מייצרים, כמה מהם באמת זקוקים ל"משטר דיאטה" נוקשה כדי למנוע סיבוכים רפואיים, לשפר איכות חייהם או להאריך חיים. ועבור כמה מהם ירידה במשקל או נוקשות תזונתית לא יתרמו דבר מבחינת מדדי בריאות. הבחירה בסוג התוכן שאתם רוצים לייצר או הגישה המקצועית שלכם לנושא – היא שלכם. תוכן שמיוצר לטובת אסתטיקה גופנית הוא לגיטימי, כל עוד הוא לא עטוף באצטלה של קידום בריאות ומניעת השמנה. קחו אחריות5⃣ עכשיו לאחר שבדקתם מי קהל היעד שלכם *באמת*, כיתבו והעבירו מסרים שיתנו לו ערך אמיתי. גם אם הם לא התכנים שהוא "מצפה מכם" להעביר לו. 6⃣ מילה אחרונה, לא כל אדם שמקיים או שיש לו שאיפות לקיים ירידה במשקל סובל מהפרעות אכילה. לא כל עיסוק ולא כל דאגה מאוכל ומשקל הם הפרעת אכילה. אף אחד לא צריך להסתובב ולחלק לסובבים אותו תגיות. זה מחליש את מי שבאמת רוצה לשנות הרגלים, שולל את הלגיטימציה שלו לבצע אותם ופוגע בתהליך שלו, וזה גורם נזק אדיר למי שבאמת סובלים מהפרעות אכילה, מוזיל ומרדד את מורכבות ודחיפות המצב הבריאותי ולעיתים המסוכן שבו הם נמצאים, וגורם לאנשי המקצוע שכותבים ומדברים על זה להישמע כמו חבורת קונספירטורים שצועקים "זאב-זאב".#משניםאתהשפהVideo credit: Miss Americana, Tremolo Productions, Netflix

פורסם על ידי ‏‎Shahar Kochavi RD‎‏ ב- יום שבת, 1 בפברואר 2020

ללמוד לרקוד עם האוכל

אוכל הוא פרטנר.
זה לא משנה אם המטרה שלכם היא יכולות ספורטיביות, חיטוב והרזיה, הריון בריא או שיפור היחסים שלכם עם האוכל והתחושות שמלוות את האכילה ואת המחשבה עליה.

לפני כמה שנים באחד מהקורסים המתקדמים שעשיתי בתחום הכושר, היה משפט אחד ששינה את תפיסתי. המאמן הדריך אותנו להתייחס למשקולת כאל מערכת אחת גוף-משקולת. לא עוד עצם נפרד אלא חלק מאיתנו. זה שינה את איך שהתייחסתי למשקולות מאז.

אוכל הוא פרטנר, או יותר טוב, הוא חלק מאיתנו. מערכת אחת.

זה אולי נשמע די הגיוני, אבל עבור חלקינו אכילה הופכת להיות מערכת נפרדת – של חוקים, דרישות וציפיות:
1. צריך לאכול כל 3 שעות כדי “שלא להכנס לרעב”, או כי “ככה בריא”.
– אז איך זה שבכל זאת שנשארתי רעב?
2. צריך לסיים לאכול עד תשע בערב. זה החוק והנסיבות אינן רלוונטיות
3. צריך לאכול X גרמים של חלבון, כדי שהאימון “יהיה יעיל”
4. הגדרתי לעצמי שאכלתי “מספיק”. עכשיו אני כועס על עצמי שאני רעב, ומאוכזב על השליטה החלשה שיש לי בעצמי.
5. אכלתי Y לפני האימון, ולכן אני מצפה מעצמי להיות אנרגטי
6. זה מספיק לאישה לאכול 1200 קלוריות כי ככה קראתי. אני רעבה, עצבנית ומתוסכלת.
7. אם הקדישו לי את הזמן, שאלו אותי שאלות וכתבו לי תפריט – אז הוא מתאים לי. אם אני נכשל בו אז הבעיה היא בי.
הבעיה היא לא בכם. הבעיה היא במערכת.

החיבור לאוכל

החיבור לאוכל הוא דרך רעב ושובע,
דרך חשק וסיפוק
דרך שמחה, טקסים ואירועים
דרך כאב ועצבות
דרך מסעדה עם הדייט החדש שהכרתם

באחד מהמפגשים הרבים בקליניקה שבו דיברנו, ל’ ואני על אוכל, היא סיפרה שזה מתחיל להרגיש כאילו היא רוקדת עם האוכל.
היה לה ידע תאורתי נרחב בתזונה ואף בוגרת קורסים בתחום,
היא עברה מספר אנשי מקצוע וזה היה רחוק מהתהליך הראשון שלה.
ויחד עם זאת, אף לא פעם אחת לפני הכנת הארוחה היא שאלה את עצמה אם היא בכלל רעבה.
היא היתה אוכלת באותן שעות, ארוחות שמכילות את אותו קוטג’, עם אותו לחם קל ואותם ירקות.
למה? כי האוכל היה משימה שצריך לצלוח, והתפריט היה יעד שצריך לעמוד בו. ה”מאכלים הטובים” – היו כשמם – טובים, ולכן לא היתה סיבה לבחון בכלל את ההתאמה שלהם למערכת. ו”המאכלים הרעים”? טוב, אתם יודעים.
עקרונות תזונתיים שיביאו אתכם למטרה הם חלק בלתי נפרד,
תנו מקום גם ל”מה בא לי לאכול”, תנו מקום גם ל”מתי”.
הספונטניות היא לא האויב של האכילה שלכם. החשקים שהגוף מאותת לכם הם לא מבחן משמעת וכוח רצון.
לקראת סיום הרשו לי להרגיע אתכם
אנשים כמוכם בהחלט פוגשים את היעדים שלהם בצורה הזאת, לא משנה אם היא ירידה במשקל, פיתוח מסת שריר או הפסקת הבולמוסים.
תקשיבו לגוף שלכם, תתחילו לרקוד עם האוכל. הוא חלק מהמערכת.

הסימון האדום והירוק על מוצרי מזון

מה אתם יודעים על הסימון האדום והירוק בסופר
“פתאום” זה קרה ועל המוצרים שאנחנו רגילים לראות ולרכוש בסופר נוספו סימונים אדומים וירוקים.
ניסיתי לעשות סדר ולכוון אתכם איך להתייחס לסימנים ואיך הם יכולים לעזור לכם.
רק בחירות נכונות, בתאבון!

מה אתם יודעים על הסימון האדום והירוק בסופר"פתאום" זה קרה ועל המוצרים שאנחנו רגילים לראות ולרכוש בסופר נוספו סימונים אדומים וירוקים.ניסיתי לעשות סדר ולכוון אתכם איך להתייחס לסימנים ואיך הם יכולים לעזור לכם.רק בחירות נכונות, בתאבון וחג שמחשחר

פורסם על ידי ‏‎Shahar Kochavi RD‎‏ ב- יום רביעי, 25 בדצמבר 2019
דילוג לתוכן