מאמרים

איזה מזל שיש רעב

איזה מזל שיש רעב, אחרת היינו צריכים לשחק את משחק הניחושים או להעזר באדם אחר שיספר לנו מתי אנחנו רעבים.
התפריט עובד לכם? מצוין, זה אומר שהדיאטן שלכם עשה עבודה טובה. זה **לא** אומר שלא יהיו ימים שהגוף יאותת לכם שהיום, דווקא היום, זה לא מספיק.


לפעמים מקורה בצורך פיזיולוגי אמיתי שצריך ונכון לענות עליו. לפעמים מקורה בצורך רגשי, מבטיח לכם, גם זה בסדר.
גם מעבר לדף התפריט או למספר הקלוריות שהקצבתם לעצמכם – יש לכם את הלגיטימציה לאכול.

לא כל "חריגה מהתפריט" היא לא לגיטימית

לפעמים מקורה בצורך פיזיולוגי אמיתי שצריך ונכון לענות עליו. לפעמים מקורה בצורך רגשי, מבטיח לכם, גם זה בסדר.
גם מעבר לדף התפריט או למספר הקלוריות שהקצבתם לעצמכם – יש לכם את הלגיטימציה לאכול.

חזרה לאימונים לאחר תקופה ממושכת

*נכתב עם פתיחת המכונים בקורונה, גל ראשון

איך אתם הולכים לחזור לחדר הכושר?

בשקט ובענווה.
אין לכם מה להוכיח לאף אחד חוץ מלעצמכם.

עבור חלק, סופו של המשפט האחרון מסמן דווקא את הבעיה.
הנצחון לא נמצא בלהוכיח ששמרתם על היכולות שלכם ואתם בדיוק אותו דבר.

הנצחון הוא בעצם החזרה לשגרה, ובהסתכלות לחודשים ולשנים קדימה – לא במה שפספסתם, אפילו לא בביצועים שלכם באימון הראשון – אלא באיך אתם מסיימים אותו ומגיעים גם מחר, בשבוע הבא, ובעוד חודש.

אתם לא תעמדו מול המראה, תצביעו ותמשטרו חלק-חלק שהשתנה ולא נשאר במקום, אלא תתרכזו בעצם זה שקיבלתם עוד חתיכה מהחיים שלכם בחזרה, ואת עצם האפשרות להתקדם.

הנצחון יהיה בלהמשיך להחזיק את תחושת הגעגוע שהרגשתם בתקופה האחרונה לאימונים ולהשתמש בה.

הנצחון יהיה בלהוקיר על הזכות שלכם לזוז, להתחזק, להשתפר.

הפסד אמיתי יהיה לאכול לעצמכם את הראש על מה “שאבד ונהרס”

הכרות נטולת סטיגמות עם הפרעות אכילה

בארץ, הפרעות אכילה הן עדיין תפוח אדמה לוהט שנמנעים מלדבר עליו כמעט באופן מוחלט, אבל זה נושא לפוסט אחר.

היום וכחלק מהשבוע החשוב הזה, אני רוצה שקודם כל נעשה הכרות נטולת סטיגמות:

  1. אף אחד לא בוחר בהפרעת אכילה ואף אחד ואף אחת לא עושים את זה “רק כדי להראות טוב”.
  2. לצאת מהפרעת אכילה זה לא “רק עניין של בחירה”.

אם קרוב אליכם נמצא במצוקה – הוא לא בוחר בזה, והוא לא “רק צריך לבחור” לצאת מזה. הוא צריך מעגל תמיכה רחב ומסגרת טיפול מקצועית. לעיתים קרובות יהיה  לו קשה לבקש אותם או להכיר בצורך בהם. הציפיה “לצאת מזה” היא כמו לצפות מאדם לבחור “לצאת” ממחלה כמו שפעת או מחלת הנשיקה, או הפרעות נפשיות אחרות כמו פוסט טראומה,  הפרעה דו-קוטבית או דיכאון קליני.

  1. הפרעות אכילה זה לא רק אנורקסיה או תת-משקל. הפרעות אכילה הן ספקטרום רחב שמתחיל בהתנהגויות דיאטה חד-פעמיות מזיקות פיזית, רגשית ונפשית ונגמר בסכנה של ממש. הסובלים מהם יכולים להיות בכל טווחי המשקל ובכל הצורות.
  2. כאשר קיים תת משקל, הגעה למשקל תקין היא לרוב רק אבן דרך ולא מגדירה החלמה. הסובלים מתמודדים גם לאחר ההגעה למשקל תקין עם קשיים רגשיים, נפשיים והתנהגותיים משמעותיים.

הסתרה ושידור "עסקים כרגיל"

לעיתים תושקע אנרגיה אדירה בהסתרה ושידור של “עסקים כרגיל”. לעיתים הסובלים גם באמת יאמינו ש”הכל דווקא מעולה”. איתור מוקדם יכול להציל חיים ולחסוך חודשים ושנים של מעגל הרס בלתי נפסק.

  1. משקל תקין הוא לא רק טבלאות BMI אלא אינדיבידואלי. עצם היותו של אדם תקין לפי הספרות המקצועית לא אומר כלום
  2. באותו עניין – על אף שהורגלנו לחשוב ככה, האינסטגרם והמדיה לא מהווים דוגמה למראה גוף בריא, תקין, או נורמטיבי. הם לא דוגמה ל”מה שבסדר”. הפנטזיה הזאת צריכה להסתיים
  3. הפרעות אכילה הן לא “רק של”: הן לא מגיעות רק מבתים הרוסים, ולא רק ממשפחות עשירות ומפונקות. לא רק איפה שההורים לא נמצאים והן ממש לא “רק אצל נערות ונשים”.

הן לעיתים בכל חבורה, בכל כיתה, בכל משרד הייטק, בכל חבורת אימהות, בכל קבוצת כדורסל של הגברים בשבת. אז חלאס עם הסטיגמות.

  1. עוצמת הפרעת האכילה לא מאששת את ההמצאות שלה:

קריטריונים רפואיים קיימים, אבל הם לא מגדירים האם הקרובים אליכם או אתם סובלים מהפרעת אכילה. מצוקה היא מצוקה, סבל הוא סבל.

  1. לעוקביי מעולם הכושר: פעילות גופנית לא “מרפאת” הפרעות אכילה. לעיתים אף רחוק מזה. היא יכולה להזיק ולדרדר, היא יכולה למסך ולערפל מצב נפשי והתנהגותי קשה מאוד, ואכן, במצבים מסוימים בלבד, בקונסטלציה הנכונה, תחת הערכה, הדרכה, הבנה מוחלטת של המצב וקשר בין גורמי הטיפול למאמן – היא יכולה להיות חלק מתהליך ההחלמה והטיפול.
  2. ובהמשך ישיר – הפרעות אכילה קשורות יותר ויותר בתרבות הפיטנס. הן קיימות בהיקף רחב אצל ספורטאים מקצועיים ובהיקף גדול ומשמעותי אצל ספורטאים חובבים.

בואו נסיר את מחסום הבושה.

אפשר וצריך לדבר על זה,

נכון ורצוי להורים, לצוותי הוראה, לאנשי מקצוע ממגוון רחב של תחומים – ללמוד על זה.

ובוודאי – זה אמיץ, זה מתבקש, וזה בעיקר לגיטימי לבקש עזרה.



View this post on Instagram

זו השנה השניה שביחד עם עוד הרבה מאוד אנשי טיפול ודיאטנים ברחבי העולם, אני בוחר לציין את שבוע המודעות להפרעות אכילה. ⁦▪️⁩ וכחלק מהשבוע החשוב הזה, אני רוצה שקודם כל נעשה הכרות נטולת סטיגמות: 1. אף אחד לא בוחר בהפרעת אכילה ואף אחד ואף אחת לא עושים את זה "רק כדי להראות טוב" 2. לצאת מהפרעת אכילה זה לא "רק עניין של בחירה". אם קרוב אליכם נמצא במצוקה – הוא לא בוחר בזה, והוא לא "רק צריך לבחור" לצאת מזה. הוא צריך מעגל תמיכה רחב ומסגרת טיפול מקצועית. לעיתים קרובות יהיה לו קשה לבקש אותם או להכיר בצורך בהם. הציפיה "לצאת מזה" היא כמו לצפות מאדם לבחור "לצאת" משפעת או מדיכאון 3. הפרעות אכילה זה לא רק אנורקסיה או תת-משקל. הפרעות אכילה הן ספקטרום רחב שמתחיל בהתנהגויות דיאטה חד-פעמיות מזיקות פיזית, רגשית ונפשית ונגמר בסכנה של ממש. הסובלים מהם יכולים להיות בכל טווחי המשקל ובכל הצורות. 4. כאשר קיים תת משקל, הגעה למשקל תקין היא לרוב רק אבן דרך ולא מגדירה החלמה. הסובלים מתמודדים גם לאחר ההגעה למשקל תקין עם קשיים רגשיים, נפשיים והתנהגותיים משמעותיים. לעיתים תושקע אנרגיה אדירה בהסתרה ושידור של "עסקים כרגיל". לעיתים הסובלים גם באמת יאמינו ש"הכל דווקא מעולה". איתור מוקדם יכול להציל חיים ולחסוך חודשים ושנים של מעגל הרס בלתי נפסק. 5. משקל תקין הוא לא רק טבלאות BMI אלא אינדיבידואלי. עצם היותו של אדם תקין לפי הספרות המקצועית לא אומר כלום 6. באותו עניין – על אף שהורגלנו לחשוב ככה, האינסטגרם והמדיה לא מהווים דוגמה למראה גוף בריא, תקין, או נורמטיבי. הם לא דוגמה ל"מה שבסדר". הפנטזיה הזאת צריכה להסתיים 7. הפרעות אכילה הן לא "רק של": הן לא מגיעות רק מבתים הרוסים, ולא רק ממשפחות עשירות ומפונקות. לא רק איפה שההורים לא נמצאים והן ממש לא "רק אצל נערות ונשים" 8. עוצמת הפרעת האכילה לא מאששת את ההמצאות שלה: קריטריונים רפואיים קיימים, אבל הם לא מגדירים האם הקרובים אליכם או אתם סובלים מהפרעת אכילה. מצוקה היא מצוקה, סבל הוא סבל 9. לעוקביי מעולם הכושר: פעילות גופנית לא "מרפאת" הפרעות אכילה. לעיתים אף רחוק מזה. היא יכולה להזיק ולדרדר, היא יכולה למסך ולערפל מצב נפשי והתנהגותי קשה מאוד, ואכן, במצבים מסוימים בלבד, בקונסטלציה הנכונה, תחת הערכה, הדרכה, הבנה מוחלטת של המצב וקשר בין גורמי הטיפול למאמן - היא יכולה להיות חלק מתהליך ההחלמה והטיפול. 10. ובהמשך ישיר – הפרעות אכילה קשורות יותר ויותר בתרבות הפיטנס. הן קיימות בהיקף רחב אצל ספורטאים מקצועיים ובהיקף גדול ומשמעותי אצל ספורטאים חובבים. אפשר וצריך לדבר על זה

A post shared by Shahar Kochavi | Clinic (@s.k.clinic) on

הפרעות אכילה – מחשבות על הסרט Miss America של טיילור סוויפט

טיילור סוויפט היא זמרת מהממת, אבל הפוסט הזה הוא לא על טיילור הזמרת או הסלבריטי.
זה פוסט על חוויות שנשים וגברים מסביבכם עוברים עם עצמם מדי יום: הבת של השכנה, החבר שעושה איתכם קרוספיט, החברה של הילדה שלכם מחוג ג’אז. כמה מסביבכם? ככה שכמעט אין סיכוי שבכיתה של הילדים שלכם אין מישהו שסובל מהפרעות אכילה, בוודאי בשכבה שלהם. שירות צבאי בתל אביב? שירות צבאי בחור בדרום? כנראה שגם שם.
טיילור מספרת על ההתמודדות האישית שלה, התמודדות יומיומית של כל כך הרבה בנות ובני נוער ושל נשים וגברים צעירות וצעירים. תוך שאני צופה בסרט התיעודי בנטפליקס ומחפש אסקפיזם (ולא שוב “לעבוד”) הקטע הכן הזה מתחיל לנגן ואני שומע שוב את הסיפור אותו אני שומע כל שבוע, כל יום.
למה החלטתי לרשום על זה?

יצירת תוכן בחסות ״המלחמה בהשמנה״

אחת לכמה זמן עולה שוב השאלה בין אנשי המקצוע – האם בחסות “המלחמה בהשמנה” אנחנו יכולים להמשיך לייצר תוכן לאוכלוסייה הכללית בצורה רחבה כל כך לאסטרטגיות בקרת משקל ודיאטה שהן אינן מותאמות לאינדיבידואל עצמו.
הרי השמנה היא מגפה נכון? היא יוצרת מחלות, היא הורגת. תפתחו את הטלויזיה, את פייסבוק, את העמודים של מאמני הכושר והתזונאים שאתם עוקבים אחריהם, את האינסטגרם. תשאלו את עצמכם במה אתם נלחמים: האם המלחמה היא מלחמה בהשמנה או מלחמה בשומן? האם הטיפים האלה נכתבים עבור אלו שסובלים מהשמנה מסכנת בריאות? או עבור אלו שרוצים לעמוד בסטנדרטים ואידיאלים של רזון ו/או שרירים?
טיילור מספרת את הסיפור שקורה בכל חדר כושר, בכל כיתה, בכל מעגל חברתי. היא מספרת על התנהגויות אינדיבידואליות שקשורות בבקרת המשקל ואסתטיקה ועל כמה פשוט לקבל אישור עליהן בבלוגים בנושאי דיאטה, ואני אוסיף – גם במדיה וגם מאנשי המקצוע עצמם.
אז מה אני חושב

  1. אני חושב שאם ה”טיפים הכלליים” שלנו למניעת השמנה היו עובדים, כאשר כל כך הרבה שנים הקונספט שלהם נשאר דומה – אחוזי ההשמנה במדינות המערב לא היו עולים. להמליץ על רישום מזון, ספירת קלוריות, שימוש באפליקציות ניטור או “צומות מתוכננים” לאוכלוסייה הכללית, במיוחד הצעירה, ולתמך את זה במגפת ההשמנה זה לא תופס מים.
  2. אכילה, עליה במשקל, ירידה במשקל – אנחנו לא יכולים לנתק אותם מהתנהגות ואנחנו לא יכולים לנתק אותם מהעולם הרגשי ומהתפיסות הייחודיות לכל אדם בפני עצמו. האסטרטגיות התזונתיות / אימוניות, ההדרכה, הטיפול – הם אמורים להיות מותאמים כמו חליפה. הם לא רק משפיעים על המשקל, הם משפיעים על האדם.
  3. כל עוד לא ידענו שיש לזה השפעה שלילית משמעותית על חלקים אחרים באוכלוסייה, מילא. כל עוד לא ידענו שאחוזי הפרעות האכילה עולים – מילא. לפחות ניתן היה להגיד “זה לא מזיק”. הטיעון שהאחוז באוכלוסייה שיכול היה להרוויח מטיפים לבקרת משקל גבוה מהאחוז שעלול להיפגע מהם פשוט לא תופס. גם אם לכאורה הטיפים האלה היו עוזרים להפחית את ההשמנה באוכלוסיה, הם פשוט לא מספיק טובים ולא צריך להמשיך לעודד אותם אם קיים הסיכוי שעבור חלק קטן יותר, אך משמעותי הם יתרמו להתדרדרות המצב הבריאותי הפיזי, הרגשי והנפשי.
  4. אנשי מקצוע, תשאלו את עצמכם, בכל הכנות, מי הם האנשים שנחשפים לתכנים שאתם מייצרים, כמה מהם באמת זקוקים ל”משטר דיאטה” נוקשה כדי למנוע סיבוכים רפואיים, לשפר איכות חייהם או להאריך חיים. ועבור כמה מהם ירידה במשקל או נוקשות תזונתית לא יתרמו דבר מבחינת מדדי בריאות. הבחירה בסוג התוכן שאתם רוצים לייצר או הגישה המקצועית שלכם לנושא – היא שלכם. תוכן שמיוצר לטובת אסתטיקה גופנית הוא לגיטימי, כל עוד הוא לא עטוף באצטלה של קידום בריאות ומניעת השמנה. קחו אחריות
  5. עכשיו לאחר שבדקתם מי קהל היעד שלכם *באמת*, כיתבו והעבירו מסרים שיתנו לו ערך אמיתי. גם אם הם לא התכנים שהוא “מצפה מכם” להעביר לו.
  6. מילה אחרונה, לא כל אדם שמקיים או שיש לו שאיפות לקיים ירידה במשקל סובל מהפרעות אכילה. לא כל עיסוק ולא כל דאגה מאוכל ומשקל הם הפרעת אכילה. אף אחד לא צריך להסתובב ולחלק לסובבים אותו תגיות. זה מחליש את מי שבאמת רוצה לשנות הרגלים, שולל את הלגיטימציה שלו לבצע אותם ופוגע בתהליך שלו, וזה גורם נזק אדיר למי שבאמת סובלים מהפרעות אכילה, מוזיל ומרדד את מורכבות ודחיפות המצב הבריאותי ולעיתים המסוכן שבו הם נמצאים, וגורם לאנשי המקצוע שכותבים ומדברים על זה להישמע כמו חבורת קונספירטורים שצועקים “זאב-זאב”.

טיילור סוויפט היא זמרת מהממת, אבל הפוסט הזה הוא לא על טיילור הזמרת או הסלבריטי.זה פוסט על חוויות שנשים וגברים מסביבכם עוברים עם עצמם מדי יום: הבת של השכנה, החבר שעושה איתכם קרוספיט, החברה של הילדה שלכם מחוג ג'אז. כמה מסביבכם? ככה שכמעט אין סיכוי שבכיתה של הילדים שלכם אין מישהו שסובל מהפרעות אכילה, בוודאי בשכבה שלהם. שירות צבאי בתל אביב? שירות צבאי בחור בדרום? כנראה שגם שם.טיילור מספרת על ההתמודדות האישית שלה, התמודדות יומיומית של כל כך הרבה בנות ובני נוער ושל נשים וגברים צעירות וצעירים. תוך שאני צופה בסרט התיעודי בנטפליקס ומחפש אסקפיזם (ולא שוב "לעבוד") הקטע הכן הזה מתחיל לנגן ואני שומע שוב את הסיפור אותו אני שומע כל שבוע, כל יום.למה החלטתי לרשום על זה?אחת לכמה זמן עולה שוב השאלה בין אנשי המקצוע - האם בחסות "המלחמה בהשמנה" אנחנו יכולים להמשיך לייצר תוכן לאוכלוסייה הכללית בצורה רחבה כל כך לאסטרטגיות בקרת משקל ודיאטה שהן אינן מותאמות לאינדיבידואל עצמו.הרי השמנה היא מגפה נכון? היא יוצרת מחלות, היא הורגת. תפתחו את הטלויזיה, את פייסבוק, את העמודים של מאמני הכושר והתזונאים שאתם עוקבים אחריהם, את האינסטגרם. תשאלו את עצמכם במה אתם נלחמים: האם המלחמה היא מלחמה בהשמנה או מלחמה בשומן? האם הטיפים האלה נכתבים עבור אלו שסובלים מהשמנה מסכנת בריאות? או עבור אלו שרוצים לעמוד בסטנדרטים ואידיאלים של רזון ו/או שרירים?טיילור מספרת את הסיפור שקורה בכל חדר כושר, בכל כיתה, בכל מעגל חברתי. היא מספרת על התנהגויות אינדיבידואליות שקשורות בבקרת המשקל ואסתטיקה ועל כמה פשוט לקבל אישור עליהן בבלוגים בנושאי דיאטה, ואני אוסיף – גם במדיה וגם מאנשי המקצוע עצמם.????אז מה אני חושב????1⃣ אני חושב שאם ה"טיפים הכלליים" שלנו למניעת השמנה היו עובדים, כאשר כל כך הרבה שנים הקונספט שלהם נשאר דומה – אחוזי ההשמנה במדינות המערב לא היו עולים. להמליץ על רישום מזון, ספירת קלוריות, שימוש באפליקציות ניטור או "צומות מתוכננים" לאוכלוסייה הכללית, במיוחד הצעירה, ולתמך את זה במגפת ההשמנה זה לא תופס מים.2⃣ אכילה, עליה במשקל, ירידה במשקל – אנחנו לא יכולים לנתק אותם מהתנהגות ואנחנו לא יכולים לנתק אותם מהעולם הרגשי ומהתפיסות הייחודיות לכל אדם בפני עצמו. האסטרטגיות התזונתיות / אימוניות, ההדרכה, הטיפול – הם אמורים להיות מותאמים כמו חליפה. הם לא רק משפיעים על המשקל, הם משפיעים על האדם.3⃣ כל עוד לא ידענו שיש לזה השפעה שלילית משמעותית על חלקים אחרים באוכלוסייה, מילא. כל עוד לא ידענו שאחוזי הפרעות האכילה עולים – מילא. לפחות ניתן היה להגיד "זה לא מזיק".הטיעון שהאחוז באוכלוסייה שיכול היה להרוויח מטיפים לבקרת משקל גבוה מהאחוז שעלול להיפגע מהם פשוט לא תופס. גם אם לכאורה הטיפים האלה היו עוזרים להפחית את ההשמנה באוכלוסיה, הם פשוט לא מספיק טובים ולא צריך להמשיך לעודד אותם אם קיים הסיכוי שעבור חלק קטן יותר, אך משמעותי הם יתרמו להתדרדרות המצב הבריאותי הפיזי, הרגשי והנפשי.4⃣ אנשי מקצוע, תשאלו את עצמכם, בכל הכנות, מי הם האנשים שנחשפים לתכנים שאתם מייצרים, כמה מהם באמת זקוקים ל"משטר דיאטה" נוקשה כדי למנוע סיבוכים רפואיים, לשפר איכות חייהם או להאריך חיים. ועבור כמה מהם ירידה במשקל או נוקשות תזונתית לא יתרמו דבר מבחינת מדדי בריאות. הבחירה בסוג התוכן שאתם רוצים לייצר או הגישה המקצועית שלכם לנושא – היא שלכם. תוכן שמיוצר לטובת אסתטיקה גופנית הוא לגיטימי, כל עוד הוא לא עטוף באצטלה של קידום בריאות ומניעת השמנה. קחו אחריות5⃣ עכשיו לאחר שבדקתם מי קהל היעד שלכם *באמת*, כיתבו והעבירו מסרים שיתנו לו ערך אמיתי. גם אם הם לא התכנים שהוא "מצפה מכם" להעביר לו. 6⃣ מילה אחרונה, לא כל אדם שמקיים או שיש לו שאיפות לקיים ירידה במשקל סובל מהפרעות אכילה. לא כל עיסוק ולא כל דאגה מאוכל ומשקל הם הפרעת אכילה. אף אחד לא צריך להסתובב ולחלק לסובבים אותו תגיות. זה מחליש את מי שבאמת רוצה לשנות הרגלים, שולל את הלגיטימציה שלו לבצע אותם ופוגע בתהליך שלו, וזה גורם נזק אדיר למי שבאמת סובלים מהפרעות אכילה, מוזיל ומרדד את מורכבות ודחיפות המצב הבריאותי ולעיתים המסוכן שבו הם נמצאים, וגורם לאנשי המקצוע שכותבים ומדברים על זה להישמע כמו חבורת קונספירטורים שצועקים "זאב-זאב".#משניםאתהשפהVideo credit: Miss Americana, Tremolo Productions, Netflix

פורסם על ידי ‏‎Shahar Kochavi RD‎‏ ב- יום שבת, 1 בפברואר 2020

ללמוד לרקוד עם האוכל

אוכל הוא פרטנר.
זה לא משנה אם המטרה שלכם היא יכולות ספורטיביות, חיטוב והרזיה, הריון בריא או שיפור היחסים שלכם עם האוכל והתחושות שמלוות את האכילה ואת המחשבה עליה.

לפני כמה שנים באחד מהקורסים המתקדמים שעשיתי בתחום הכושר, היה משפט אחד ששינה את תפיסתי. המאמן הדריך אותנו להתייחס למשקולת כאל מערכת אחת גוף-משקולת. לא עוד עצם נפרד אלא חלק מאיתנו. זה שינה את איך שהתייחסתי למשקולות מאז.

אוכל הוא פרטנר, או יותר טוב, הוא חלק מאיתנו. מערכת אחת.

זה אולי נשמע די הגיוני, אבל עבור חלקינו אכילה הופכת להיות מערכת נפרדת – של חוקים, דרישות וציפיות:
1. צריך לאכול כל 3 שעות כדי “שלא להכנס לרעב”, או כי “ככה בריא”.
– אז איך זה שבכל זאת שנשארתי רעב?
2. צריך לסיים לאכול עד תשע בערב. זה החוק והנסיבות אינן רלוונטיות
3. צריך לאכול X גרמים של חלבון, כדי שהאימון “יהיה יעיל”
4. הגדרתי לעצמי שאכלתי “מספיק”. עכשיו אני כועס על עצמי שאני רעב, ומאוכזב על השליטה החלשה שיש לי בעצמי.
5. אכלתי Y לפני האימון, ולכן אני מצפה מעצמי להיות אנרגטי
6. זה מספיק לאישה לאכול 1200 קלוריות כי ככה קראתי. אני רעבה, עצבנית ומתוסכלת.
7. אם הקדישו לי את הזמן, שאלו אותי שאלות וכתבו לי תפריט – אז הוא מתאים לי. אם אני נכשל בו אז הבעיה היא בי.
הבעיה היא לא בכם. הבעיה היא במערכת.

החיבור לאוכל

החיבור לאוכל הוא דרך רעב ושובע,
דרך חשק וסיפוק
דרך שמחה, טקסים ואירועים
דרך כאב ועצבות
דרך מסעדה עם הדייט החדש שהכרתם

באחד מהמפגשים הרבים בקליניקה שבו דיברנו, ל’ ואני על אוכל, היא סיפרה שזה מתחיל להרגיש כאילו היא רוקדת עם האוכל.
היה לה ידע תאורתי נרחב בתזונה ואף בוגרת קורסים בתחום,
היא עברה מספר אנשי מקצוע וזה היה רחוק מהתהליך הראשון שלה.
ויחד עם זאת, אף לא פעם אחת לפני הכנת הארוחה היא שאלה את עצמה אם היא בכלל רעבה.
היא היתה אוכלת באותן שעות, ארוחות שמכילות את אותו קוטג’, עם אותו לחם קל ואותם ירקות.
למה? כי האוכל היה משימה שצריך לצלוח, והתפריט היה יעד שצריך לעמוד בו. ה”מאכלים הטובים” – היו כשמם – טובים, ולכן לא היתה סיבה לבחון בכלל את ההתאמה שלהם למערכת. ו”המאכלים הרעים”? טוב, אתם יודעים.
עקרונות תזונתיים שיביאו אתכם למטרה הם חלק בלתי נפרד,
תנו מקום גם ל”מה בא לי לאכול”, תנו מקום גם ל”מתי”.
הספונטניות היא לא האויב של האכילה שלכם. החשקים שהגוף מאותת לכם הם לא מבחן משמעת וכוח רצון.
לקראת סיום הרשו לי להרגיע אתכם
אנשים כמוכם בהחלט פוגשים את היעדים שלהם בצורה הזאת, לא משנה אם היא ירידה במשקל, פיתוח מסת שריר או הפסקת הבולמוסים.
תקשיבו לגוף שלכם, תתחילו לרקוד עם האוכל. הוא חלק מהמערכת.

הסימון האדום והירוק על מוצרי מזון

מה אתם יודעים על הסימון האדום והירוק בסופר
“פתאום” זה קרה ועל המוצרים שאנחנו רגילים לראות ולרכוש בסופר נוספו סימונים אדומים וירוקים.
ניסיתי לעשות סדר ולכוון אתכם איך להתייחס לסימנים ואיך הם יכולים לעזור לכם.
רק בחירות נכונות, בתאבון!

מה אתם יודעים על הסימון האדום והירוק בסופר"פתאום" זה קרה ועל המוצרים שאנחנו רגילים לראות ולרכוש בסופר נוספו סימונים אדומים וירוקים.ניסיתי לעשות סדר ולכוון אתכם איך להתייחס לסימנים ואיך הם יכולים לעזור לכם.רק בחירות נכונות, בתאבון וחג שמחשחר

פורסם על ידי ‏‎Shahar Kochavi RD‎‏ ב- יום רביעי, 25 בדצמבר 2019

איך לרדת 5 ק”ג בשבוע אחד בלבד

אתם לא תעשו את זה. פשוט ככה.

  1. כי הדבר האחרון שאתם צריכים זה שיגידו לכם מה מותר ומה אסור
  2. כי גם אם מאמן, “יועץ” או “מומחה” המליץ על זה – זה לא אומר שאתם לא מסכנים את עצמכם
  3. כי אתם אדם שלם, והמראה שלכם או המספר שלכם לא מגדיר אתכם
  4. כי אתם לא בעונש
  5. כי המאבק, התסכול ותחושת המסכנות שתלווה את זה תהיה אמיתית
  6. אבל הירידה במשקל תהיה מדומה, ולא תחזיק יותר ממספר ימים
    שינויים:
    דרך אהבה ודאגה עצמית, לא משנאת המשקל, שנאת הגוף או שומנופוביה.
    דרך למידה על עצמכם, על אוכל ועל גוף, לא מפתרונות קסם, גימיקים והענשה עצמית.

איך אתם קוראים לתהליך שאתם עוברים או מתכננים לעבור?

אנחנו כבר יודעים שיש משמעות למה שאנחנו אומרים.
אנחנו גם יודעים שיש משמעות למה שאנחנו חושבים ומאמינים בו.
אז איך אתם חושבים על התהליך שלכם. מהי נקודת המוצא שלכם כשאתם חושבים “דיאטה”?

אכילה בריאה היא כזו שמתאימה לכם​

היא מתאימה לרקע הבריאותי והכללי שאיתו אתם מגיעים, ואתם מתאימים אותה לאורך הדרך. מה שהתאים לפני שבוע לא בטוח שמתאים גם היום. היא מבוססת על עקרונות ועל תהליך למידה.
“לאכול נקי” לפעמים יכול להיתפס כמו מערכת של כללים וחוקים של מה שהתקבע אצלינו כ”אידיאלים תזונתיים”. ה”אידיאלים” הם אוניברסליים. יש מזון “בריא” ו”לא בריא”, “אסור” ו”מותר”, נקי או מלוכלך.
חלקכם בטח מכירים את זה, הבעיה מתחילה כשאתם לא עומדים באידיאלים ונכנסים לאותו מעגל מוכר של אכזבה (למה זה לא מצליח לי, למה אני כזה חלש, למה אני לא יכול להשתלט על עצמי), איבוד מוטיבציה (זה אף פעם לא ילך, בשביל מה לנסות) מיאוס עצמי ומיאוס בתהליך בכלל. אחת הנקודות במעגל היא כמובן התגייסות מחודשת ואימוץ חוזר של מערכת האידיאלים, החוקים והאיסורים (“אני בדיאטה!”)

אכילה בריאה היא משתנה ודינאמית ובמיוחד, היא אינדיבידואלית

אתם מחדדים את הכישורים שלכם בהקשבה לגוף ולצרכים שלו, בהתאמת האכילה לסיטואציה. האידיאלים לא כופים את התפריט או את סוגי המזונות עליכם, אלא אתם מתאימים ובוחרים בהתאם לעקרונות.
#משניםאתהשפה – גם בינכם לבין עצמכם.

הכרוניקה של קיבוע מיתוסים מסוכנים

זה לא סוד שבעידן האינסטגרם כל אדם יכול להיות מומחה וגורו.

רמת הנגישות שלנו ושל בני הנוער למידע מעולם לא היתה פשוטה יותר. יש לזה הרבה מאוד יתרונות.

החסרונות (בתחום הבריאות) מתגלים מתוך סוג של תמהיל:

  1. עם כח גדול מגיעה אחריות גדולה – אושיות רשת משפיעות לא מגלות אחריות מספקת על המידע שהם מפיצות ומפיצים, ולא מודעים ומודעות מספיק לכח שיש להם בידיים.
  2. וואקום המערב הפרוע – ללא גוף אתי-מקצועי מסודר, ועם מנגנוני אכיפה רופפים – כל אדם רשאי להחליט האם הוא ראוי ומוסמך לשגר המלצות כלליות לכל עוקביו, בלי הצורך להסביר אותן. הוא יכול להיות מוסמך – אך לא בתחום ההמלצות, והוא יכול להיות מחוסר כל ידע והסמכה.
  3. עולם אינסטנט – זה כל כך חזק בנו, במשך כל כך הרבה זמן, שזה נראה פשוט טבעי שנחפש פתרונות קלים. ואם אנחנו כאלה – ועדיין מתקשים להבין ששינוי משיגים דרך עבודה קשה, שינוי דפוסי חשיבה והתנהגות, עבודה עצמית: איך בני הנוער והילדים שלנו יחשבו אחרת?

אז מה באמת קורה?

– סלבריטיז / מאמני כושר מפורסמים / משפיעני רשת ייצרו תוכן לא מדויק או מטעה במקרה הטוב, שקרי ומסוכן במקרה הרע – למען אינטרסים פרטיים שלהם ואפילו לפעמים מתוך אמונה שלמה שהם יכולים לעזור – אבל ללא הידע, ללא המודעות, ללא ההכרה בכך שהם מסכנים קבוצות ענקיות באוכלוסיה.

– הם ירגישו מאוד נוח לעשות את זה, מכיוון שמלבד “כמה טרחנים” מעולם הבריאות לסוגיו, הכל שותק מדי – משרד הבריאות, משרד החינוך, עמותות מקצועיות שונות. הם בכלל לא יבינו את המשמעות של הדברים שהם עושים, ובוודאי לא שזה אסור

– ההמלצות האלה יפלו על אוזניים שרוצות לשמוע על הקסמים החדשים והמהירים, ועל עיניים שרוצות לקרוא עליהם.

ובנימה אישית

היו תקופות שהרגשתי שאני שם את עצמי בעמדת השוטר של האינסטגרם והפייסבוק. הייתי, בפרטי או בפומבי, מתכתב, מתקן, שואל מדוע. מאוד לא אהבתי להיות שם. למה אני צריך לטרחן ולתקן, להסביר על המשמעויות והסכנות. העולם עובד על פרגון. ואם לא לפרגן.. אז לפחות לשתוק.

אבל נמאס לי לשתוק. אני רואה את ההשפעות של זה כל הזמן. אני קורא עליהם במחקרים, אני רואה אותם יום-יום בקליניקה בעבודה עם בני נוער, אני שומע אותם מפי עשרות תלמידים כשאני מגיע לבתי ספר.

זה נמאס. מבחינתי משטרת האינסטגרם נפתחת מחדש

יש כאן הרבה אנשי מקצוע. מאמני כושר, דיאטנים, מורים לחינוך גופני. הם יכולים לתקן, הם יכולים לפנות, והם גם יכולים להרים את הקול כמו ביממה האחרונה בנוגע למשפיענית שפרסמה בתמונה המצורפת.

תשתפו, תדווחו על כל פוסט. אתם מרגישים שאתם נלחמים בתחנות רוח? שמשפיען אחד שווה 20 אנשי מקצוע שרוצים לעשות טוב? עד שגורם ממשלתי לא יכנס לתוך “וואקום המערב הפרוע” זה באחריות ההורים ובאחריותינו המקצועית. ההורים בעבודה. לא תעזרו להם?

** הכרוניקה של קיבוע מיתוסים מסוכנים **זה לא סוד שבעידן האינסטגרם כל אדם יכול להיות מומחה וגורו. רמת הנגישות שלנו ושל...

פורסם על ידי ‏‎Shahar Kochavi RD‎‏ ב- יום חמישי, 18 ביולי 2019

דור חדש של מוצרי טיפוח בחסות קים קרדשיאן

ביום שישי האחרון השיקה קים קרדשיאן קטגוריית מוצרים נוספת למותג היופי (beauty) שלה – איפור מסוגים שונים המיועד לשימוש לגוף. כן קראתם נכון – לגוף, ולא רק לפנים.

זה לא חדש לנו שלמודל היופי הוירטואלי, המרוטש, המעובד והמפולטר כפי שהוא נוכח ברשתות החברתיות יש השפעה על דימוי הגוף בכלל, ועל דימוי הגוף של בני נוער בפרט.

הרשתות החברתיות, והכוחות שמגדירים את מודל היופי – הם עובדה מוגמרת. קיימות מגמות שונות על מנת להביא בעולם השיווק והפרסום, הישן והדיגיטלי חשיפה לצורות גוף שונות, ל”אי-שלמות”, אך אלו, לפחות נכון לעכשיו, הם עדיין קולות חלשים מאוד ביחס לכלל. התפתחות מודל היופי הנשי עד למצב שהוא נמצא בו היום, הוא תהליך מורכב של לפחות כל המאה האחרונה, ועל כן הפתרון או שינוי המגמה לא יקחו יום או יומיים, וגם לא שנה או שנתיים.

עוד קדם למייקאפ שאנחנו מכירים היום, הבהרת עור הפנים, החלקת העור והעלמת כתמים היו נפוצות, ונעשו אף תוך שימוש בחומרים מסוכנים.

ולמה אני כותב את ההקדמה הארוכה הזאת?

דימוי גוף הוא נושא מורכב והוא נתון להשפעה של גורמים סביבתיים וחברתיים רבים.

על מבנה וצורת הפנים פועלים בשנים האחרונות הרשתות החברתיות בצורה יומיומית כחלק מהתקשורת הבין-אישית בן אדם לחברו, ובן אדם לסביבתו. Face filters באינסטגרם ובסנאפצ’אט מעוותים את התפיסה של כיצד פנים אמיתיות באמת צריכות להראות. אני מכיר טוב מאוד בני נוער וגם נשים בוגרות שלא יעלו סטורי לאינסטגרם ללא פילטר שיבהיר, או יחליק, או “יעדן” אותן. פנים “רגילות”, גם כאלה עם מייקאפ, הן פשוט “לא עוברות מסך בסטורי”. נושא שהולך ומתעצם עד למה שהיום הוא כבר נושא נחקר (Selfie / Snapchat Dysmorphia)

לא רק הַפָּנִים, אלא מִבְנֶה ו”מרקם” הגוף כפי שהוא מוצג לרוב במדיה וברשתות החברתיות גם הוא מכופף את המציאות, הוא חלק יותר, בוהק, זוהר יותר ונטול פגמים. אחת התאוריות החשובות בנושא השפעת המדיה על דימוי הגוף גורסת כי עצם החשיפה לתמונות מרוטשות ולמציאות “מדומה” מטשטשת את הגבול בין דימיון ומציאות במה שקשור לתפיסתינו לגבי צורת גוף בריאה וריאלית.

הבודי מייקאפ של קים, בין השאר, מאפשר “להמונים” לגשר על הפער הזה, זאת אומרת לקחת את המציאות המדומה של האינסטגרם ולהפוך אותה למציאות, או אם תרצו – לייצר פילטרים לצורה הפיזית שלנו.

אני חייב להודות, אם זה לא היה ברור עד עכשיו. בעולם דימוי הגוף גישות ודעות שונות, ואני עצמי לא יודע האם בהנגשת “הפילטרים הפיזיים” יש יותר רע מטוב, או יותר טוב מרע. יש שיגידו – התפיסה מעוותת, וככל הנראה תשאר מעוותת בעתיד הקרוב – אז למה לא לאפשר לנו כחברה כלים אסתטיים להתגבר על הפער הזה.

מצד אחד, הם מאפשרים לנשים (וגם לגברים) עם חוסר בטחון לגבי חלקים בגופם “להתגבר” מבחינה אסתטית על קשיים שיכול להיות שהפריעו להם במשך שנים ארוכות. מנעו מהם ללכת לים, ללבוש מכנס קצר או גופיה – ולאפשר להם לעשות זאת כאשר הם בטוחים יותר ופגיעים פחות. משתמשים יכולים להיות גם כאלה עם בעיות עור קשות או פיגמנטציה חריפה. כך שדווקא דרך העלמת הבושה – יוכלו להתנהל בבטחון בסביבה חברתית

מהצד השני, “תיקון” הפגמים עלול להיות קצת כמו חותמת. אישור על כך שבאמת יש מה להסתיר עבור מי שגם ככה אינו בטוח בגופו. קצת כמו פלסטר על חוסר הבטחון; לבטל את הצורך בהתמודדות, בהעצמת החוסן המנטלי ובאימוץ של תפיסות מציאותיות לגבי הגוף.

הוא עלול, לטווח הארוך, להמשיך לקבע אצל כולנו תפיסה מעוותת לגבי הצורה, המבנה והאסתטיקה של גוף בריא. מציאות מדומה תהיה לא רק נחלת הרשתות החברתיות אלא תחלחל גם בדרך הזו לתוך העולם הפיזי שלנו ותמשיך להרחיק אותנו מהאני הפיזי שלנו כמו שהוא באמת – מושלם באי שלמותו.

ביום שישי האחרון השיקה קים קרדשיאן קטגוריית מוצרים נוספת למותג היופי (beauty) שלה - איפור מסוגים שונים המיועד לשימוש...

פורסם על ידי ‏‎Shahar Kochavi RD‎‏ ב- יום שבת, 22 ביוני 2019

יום שגרתי בקליניקה

אתמול היה יום שגרתי בקליניקה.
בפגישה האחרונה ישבנו, דניאל בן ה-כמעט 14 ואנוכי. אנחנו הולכים ביחד דרך ארוכה. כבר יותר משנה.
לפני שנפגשנו הכנתי לי את הדברים שידעתי שאני רוצה שנעבוד עליהם השבוע. בגילאים כאלה אתה שוקל מילים, שוקל על מה “לבזבז זמן טיפול” כל עוד עדיין לא אבדה הסבלנות.
באמצע שאנחנו מדברים על מה שאני בטוח שהוא הצעד הבא, דניאל מסיט את העיניים שלו למעמד כרטיסי הביקור שעומד באותו מקום כל השנה וחצי האחרונות ומשנה נושא – “שחר, הלב על הכרטיס הוא בשביל אהבה, נכון?”. הסתכלתי עליו במבט כזה שהוא ואני מבינים, מבקש שיסביר – “זה פעילות גופנית, אוכל טוב, ואהבה עצמית, נכון?”
התרגשתי ממש. לקח לי כמה רגעים לחזור.
האמת? זה נכון.
קודם כל אהבה עצמית, דאגה עצמית, פרגון עצמי. זו הפלטפורמה – משם אפשר לצאת לדרך.
כמה מכם היו רוצים להגיע לתובנה הזו כשהייתם כמעט-בני 14?

האם כניסה לדיאטה = תפריט?

– תולים את התפריט על המקרר

– מורידים את התפריט מהמקרר

תפריטים, יש מהם בשפע באינטרנט, ואפילו אם הרכבתם אחד בעזרת איש מקצוע ⁦⁩ זה מבטיח בעיקר את העובדה שאתם מתחילים. היינו רוצים שזה יהיה פשוט יותר, אבל כשזה נוגע לרובינו, התמדה לטווח ארוך היא הרבה יותר מורכבת.

תזונה, הרגלי אכילה – הם נושאים חברתיים, תרבותיים, רגשיים והתנהגותיים, כנראה עוד לפני שהם נושאים בריאותיים ופיזיולוגיים. תהליך שבא לשנות או להזיז אותנו מההרגלים שלנו לרוב יגע בכל הרבדים האלה. התפריט הוא חשוב, כללי המפתח – הם חשובים. אבל הם חלק קטן מתוך תמונה גדולה.

 

🔄תולים את התפריט על המקרר🔄🔄מורידים את התפריט מהמקרר🔄תפריטים, יש מהם בשפע באינטרנט, ואפילו אם הרכבתם אחד בעזרת איש מקצוע ⁦⬅️⁩ זה מבטיח בעיקר את העובדה שאתם מתחילים. היינו רוצים שזה יהיה פשוט יותר, אבל כשזה נוגע לרובינו, התמדה לטווח ארוך היא הרבה יותר מורכבת.תזונה, הרגלי אכילה - הם נושאים חברתיים, תרבותיים, רגשיים והתנהגותיים, כנראה עוד לפני שהם נושאים בריאותיים ופיזיולוגיים. תהליך שבא לשנות או להזיז אותנו מההרגלים שלנו לרוב יגע בכל הרבדים האלה. התפריט הוא חשוב, כללי המפתח - הם חשובים. אבל הם חלק קטן מתוך תמונה גדולה.#SKmethod #פחותמדקה

פורסם על ידי ‏‎Shahar Kochavi RD‎‏ ב- יום רביעי, 30 בינואר 2019

דילוג לתוכן