רציתי לכתוב לכם משהו על הנטייה להניח שאם בחרת להיות דיאטן – בעצם החלטת להקדיש את חייך לתרבות הדיאטה – במקום להתרחק ממנה.
יצא לי במהלך השנים האחרונות ללוות עשרות דיאטניות. בין אם זה בחדר הטיפולים או בהכשרות כאלה ואחרות. וכמובן להכיר כקולגות עשרות אחרות.
"מה זה מעיד עלי ואיזו דוגמה אני נותנת"
חששות המשותפים לכמעט כולן, ניתן לשים תחת כותרת הגג "מה זה מעיד עלי ואיזו דוגמה אני נותנת".
– איזו דוגמה אני נותנת אם אנשים רואים שאני אוכלת פיצה
את כמובן נותנת את הדוגמה הנהדרת – שכמו כולם גם את אוהבת פיצה.
– איזו דוגמה אני נותנת אם אני מתאמנת רק פעמיים בשבוע
את ממדלת שאורח חיים בריא הוא מורכב יותר מרק מספר האימונים. שגם בתקופות של עומס את בוחרת להשקיע בעצמך ומשתדלת על זה. ושיעדים נגזרים מהמציאות ולא מאידיאליים חיצוניים.
וכמובן, ואי אפשר בלי:
– איזו דוגמה אני נותנת אם אני לא חטובה מספיק (ורחמנא ליצלן, אם אני בעודף משקל)
את מדגימה שבריאות מגיעה בצורות שונות. את מבדילה בין בריאות לבין אידיאל היופי, שאין הוא מטרת הטיפול של הדיאטנית, ושאהבת הגוף ודאגה לו – לא תלויה בדבר.
אידיאלים ומסרים של תרבות הדיאטה
אם אתן כנשות מקצוע מאמינות בהן ומפנימות אותן – איך המטופלים שלכם לא יצפו לזה מכן?
הרי ברור, בשביל מה אנחנו לומדים שנים על גבי שנים תזונה, טיפול, פסיכולוגיה – אם לא כדי לגזור על עצמנו חוקים ומשטרים שמופיעים בכל מקום באינטרנט גם מבלי להקדיש להם חיים שלמים של למידה.
המצב הזה מייצר מפלצת דו ראשית - זה לא רק פוגע באנשי המקצוע - אלא זה פוגע באוכלוסיה
הסביבה תחשוב שאתה בטח לא תשתה משקאות זירו (אמאלה), ישאלו את אישתך אם אתה מכניס לחם הביתה, ("מה, שחר מרשה לך.."). התגובות האלה מהסביבה מחזקות אצלכן שוב את התפיסה שכך זה צריך להיות במן מעגל איזון חוזר הרסני. אבל גרוע מהכל – התפיסה שהמציאות היא אכן כזאת, שדיאטנים חיים חיי סגפנות בלתי מחוברים לטעם מתקבעת ומתחזקת, וכך גם התפיסה שבריאות ותזונה נכונה הם עיניין של 0 או 1. הם קשים, קפדניים ועד כדי בלתי אפשריים – וזו כמובן אחת מהתפיסות ההרסניות ביותר בעולם הבריאות, שאני מקווה שארחיב עליה פעם אחרת.
אדבר בשם עצמי:
ככל שאני מחזיק ביותר ידע תזונתי ובריאותי וביכולת ניתוח בלתי היסטרית שלו – כך אני אוכל בצורה מגוונת, מסתגלת ושפויה יותר.
ככל שפגשתי יותר בני אדם בקליניקה – כך אני מבין שיש לי חובה מוסרית כלפי הסביבה שלי לדבר על זה – כדי שיפסיקו לקחת את האכילה והגוף שלהם כסמן להצלחה, לערך, ולמעמד שלהם.