מאמרים

לא תודה, אני מנסה לחיות עם פחות אנרגיה כרגע

כמה מוזר זה היה
אם בני אדם היו מסתובבים בעולם הזה ואומרים
“לא תודה, אני מנסה לחיות עם פחות אנרגיה כרגע”
“וואי, יש בזה מלא אנרגיה, אני אוותר”
“הגזמתי לגמרי עם האנרגיה אתמול. היום אנסה להפחית את כמות האנרגיה שממנה אני מתקיים בחצי”

כמה קל לנו לחשוב שקלוריות הן משהו שנתון אך ורק להחלטנו. אנחנו ננהל את הצרכים של הגוף שלנו.

כמה קל לנו – כאשר בתודעה שלנו קלוריה היא יצור כלאיים בלתי מוגדר. מצד אחד – התבוננות על אוכל כעל עיניין פיזיקלי בלבד, תוך הקטנה של התפקידים החיוניים הפיזיולוגיים, התרבותיים, המשפחתיים, הרגשיים והדוניים של אוכל.

מן הצד השני – שם המושג (קלוריות) הוא אמת מידה נפרדת לחלוטין המיועדת אך ורק למזון, ומשבשת את ההקשר שאנחנו עושים בין הצמצום בהן לבין הצמצום בצרכים שלנו באנרגיה.

“אני מפחד.ת שאכלתי יותר מדי קלוריות”
אם רק הייתן מדברות על הפחד שלכן להזין את עצמכן באנרגיה, או על הפחד לעוף על התאוות שלכן בלי להתנצל – הייתן מזהות עד כמה זה לא הוגן כלפי עצמכן.

אדם הוא יותר ממספרים

כדיאטנים ומאמנים,
אנחנו משוכנעים שאם רק נעשה את המתמטיקה טוב, ואם רק נדע בדיוק מה האדם שמולנו אוכל – אנחנו נוריד אותו במשקל.

באיזשהו שלב תפקידי התזונאי והמאמן השתבשו.
נראה כי מרביתנו קמים בבוקר בשליחות לנצח את ההשמנה ולהגיע לחיטוב הנכסף או לחילופין לייצר רצף התקדמות ביכולות הגופניות כאילו כל לקוחותינו ספורטאים מקצועיים.

בואו נעשה סדר:
תפקידי התזונאי – לעזור לסגל הרגלים ברי קיימא כדי לקדם בריאות תזונתית בצורה נוחה ולאורך זמן רב, תוך תהליך חקר משותף. לשחרר את המטופל מפחדים, מיתוסים ואמונות מגבילות שמקורן בתרבות הדיאטה והמרדף האינסופי אחרי ירידה במשקל. לקבוע יעדים מציאותיים ונכונים לאדם כאינדיבידואל.

תפקידי המאמן

להדריך חינוך גופני, להתאים למתאמן תוכנית אימונים ולהנגיש לו שגרה פעילה שיאפשרו לו “להתאהב” בכושר, או לכל הפחות לבצע אותו מבלי לסבול. ולעשות כך בצורה לא שיפוטית, לא ביקורתית ומלאת אמפתיה והבנה. תוך שהוא שואף ללמד את המתאמן להכיר ביתרונותיה ולהוקיר על מה שפעילות גופנית מכניסה לחייו.

נקודה למחשבה

אם המתאמנים והמטופלים שלכם לא יורדים במשקל כפי שצפיתם, זו לא חייבת להיות אשמתם. לא בטוח שהם “אוכלים בסתר”, לא בטוח שהם “מפספסים משהו”, או שהם “לא רוצים את זה מספיק”.
אולי הכי חשוב – לא בטוח שיש לכך איזושהי הצדקה.

מדוע קריאה לאהבה עצמית יכולה לעורר בנו אי נוחות

אם בזמן האחרון אתם מרגישים מאוימים או באי-נוחות מהקולות החדשים שעולים באינסטגרם ובמדיה – זה בסדר גמור.

קריאה לאהבה-עצמית בכל תנאי יכולה להיות מאיימת


קריאה לאהבה-עצמית בכל תנאי יכולה להיות מאיימת גם היא.. כי.. בואו, זו מחוייבות גדולה, מאתגרת ולעיתים לא מציאותית לאהוב את עצמינו בכל תנאי, בכל מצב, בכל שעה, אהבה בלתי מותנית ובאותה רמה.

יכול להיות שמצאתם את עצמכם מצד אחד מכבדים את עצמכם ואת הגוף שלכם יותר. משלימים איתו יותר. מבינים את ההשלכות השליליות של משטור הגוף שלכם, של התעסקות אובססיבית ב”מה אכלתי, מה אני אוֹכֵל ומה אני אוֹכַל” וכו’.
ויחד עם זאת, ומן הצד השני, מרגישים לא נוח עם זה שהמראה החיצוני עדיין מעניין אתכם, ושאתם עדיין שואפים לשפרו.

זו הזדמנות טובה להגיד לכם - תִּשְׁהוּ

זה לא צריך להיות אחרת.. זה יכול להיות בדיוק ככה.
דווקא כשהדברים הם לא מוחלטים כמו “כדי להיות בריא צריך להתנהל בצורה ספציפית”, “אוכל מעובד זה רעל” או “עליה במשקל היא איבוד הבריאות והנעורים” – זה לא אומר שאתם צריכים ומחוייבים למצוא את עצמכם בדיוק בצד השני. מה שלרוב יקרה – זה שתמצאו את עצמכם ערים יותר לבלבול, לדיסוננס, למורכבות: וזהו בדיוק המקום שבו, ככל הנראה, נכון שתהיו.

נסו שלא להלחם בין שתי הקצוות

נסו שלא להלחם בין שני הקצוות, כלומר – יום אחד במין אווירה “נונ-דיאטית” ו”הגוף שלי לא מגדיר אותי”, ובאחר “יש לי זכות לרצות לרדת במשקל”. אלא להכיל את היותכם איפשהו על הרצף. ה”פוליטיקה” הנכונה בינכם לבין עצמכם היא *לא* להכנס לפוליטיקה. חיפוש אחר קווים ברורים להזדהות איתם היא נטייה אנושית – אבל היא עלולה להוביל אתכם לעמדות קשיחות באחד מהקצוות ולייצר תסכול כאשר אתם לא מצליחים לעמוד בסטנדרטים שכרוכים בלהיות בקצה.

מותר לכם לכבד את הגוף שלכם ועדיין להשקיע בשינוי שלו. מותר לכם לרצות שהוא יראה אחרת ועדיין לא להסכים לשלם את המחירים שאתם כבר הכרתם כאשר ניסיתם לשנות אותו. מותר לכם להתגעגע לרגעים שבהם הרגשתם יותר בשליטה, למרות שאתם מבינים כבר שגוף הוא לא מושא שמתאים או אפשר לשלוט בו.

תִּשְׁהוּ, תכירו אתכם לא מוחלטים ולא מחליטים.

ההתקדמות הנדרשת מכל מטפל או תזונאי

רציתי לכתוב לכם משהו על הנטייה להניח שאם בחרת להיות דיאטן – בעצם החלטת להקדיש את חייך לתרבות הדיאטה – במקום להתרחק ממנה.

יצא לי במהלך השנים האחרונות ללוות עשרות דיאטניות. בין אם זה בחדר הטיפולים או בהכשרות כאלה ואחרות. וכמובן להכיר כקולגות עשרות אחרות.

"מה זה מעיד עלי ואיזו דוגמה אני נותנת"

חששות המשותפים לכמעט כולן, ניתן לשים תחת כותרת הגג “מה זה מעיד עלי ואיזו דוגמה אני נותנת”.

– איזו דוגמה אני נותנת אם אנשים רואים שאני אוכלת פיצה
את כמובן נותנת את הדוגמה הנהדרת – שכמו כולם גם את אוהבת פיצה.

– איזו דוגמה אני נותנת אם אני מתאמנת רק פעמיים בשבוע
את ממדלת שאורח חיים בריא הוא מורכב יותר מרק מספר האימונים. שגם בתקופות של עומס את בוחרת להשקיע בעצמך ומשתדלת על זה. ושיעדים נגזרים מהמציאות ולא מאידיאליים חיצוניים.

וכמובן, ואי אפשר בלי:
– איזו דוגמה אני נותנת אם אני לא חטובה מספיק (ורחמנא ליצלן, אם אני בעודף משקל)
את מדגימה שבריאות מגיעה בצורות שונות. את מבדילה בין בריאות לבין אידיאל היופי, שאין הוא מטרת הטיפול של הדיאטנית, ושאהבת הגוף ודאגה לו – לא תלויה בדבר.

אידיאלים ומסרים של תרבות הדיאטה

אם אתן כנשות מקצוע מאמינות בהן ומפנימות אותן – איך המטופלים שלכם לא יצפו לזה מכן?
הרי ברור, בשביל מה אנחנו לומדים שנים על גבי שנים תזונה, טיפול, פסיכולוגיה – אם לא כדי לגזור על עצמנו חוקים ומשטרים שמופיעים בכל מקום באינטרנט גם מבלי להקדיש להם חיים שלמים של למידה.

המצב הזה מייצר מפלצת דו ראשית - זה לא רק פוגע באנשי המקצוע - אלא זה פוגע באוכלוסיה

הסביבה תחשוב שאתה בטח לא תשתה משקאות זירו (אמאלה), ישאלו את אישתך אם אתה מכניס לחם הביתה, (“מה, שחר מרשה לך..”). התגובות האלה מהסביבה מחזקות אצלכן שוב את התפיסה שכך זה צריך להיות במן מעגל איזון חוזר הרסני. אבל גרוע מהכל – התפיסה שהמציאות היא אכן כזאת, שדיאטנים חיים חיי סגפנות בלתי מחוברים לטעם מתקבעת ומתחזקת, וכך גם התפיסה שבריאות ותזונה נכונה הם עיניין של 0 או 1. הם קשים, קפדניים ועד כדי בלתי אפשריים – וזו כמובן אחת מהתפיסות ההרסניות ביותר בעולם הבריאות, שאני מקווה שארחיב עליה פעם אחרת.

אדבר בשם עצמי:
ככל שאני מחזיק ביותר ידע תזונתי ובריאותי וביכולת ניתוח בלתי היסטרית שלו – כך אני אוכל בצורה מגוונת, מסתגלת ושפויה יותר.

ככל שפגשתי יותר בני אדם בקליניקה – כך אני מבין שיש לי חובה מוסרית כלפי הסביבה שלי לדבר על זה – כדי שיפסיקו לקחת את האכילה והגוף שלהם כסמן להצלחה, לערך, ולמעמד שלהם.

מגיע לנו להרגיש נוח

לכל אחד מאיתנו,
לא משנה הצורה שלו,
מגיע להרגיש נוח.

זה שאת קונה עבורך בגדים נוחים להיות בהם עכשיו – זה לא “הרמת ידיים”.
זה לא אומר שאת מוותרת על כל שאיפה להראות אחרת.
זה רק אומר שאת מקבלת שמגיע לך תמיד להרגיש נוח.

מה זה באמת בריאות בכל מידה

להציג “בריאות בכל מידה” כגישה שקובעת כי כל מידה היא בריאה, ושהאדם צריך לאהוב את עצמו ומתוך כך לא לפעול כלל לטובת הבריאות שלו, כי זה גם ככה לא משנה. וכגישה שהולכת בעצם כנגד המחקר זו בורות ורשלנות. והיא לא פחות מהפצה של פייק ניוז.

בדיוק כמו להציג תהליכי ירידה במשקל ודיאטות כמשטרי תזונה, תהליכי ניקוי רעלים, הרעבה וחובת הקיטלוג בין אוכל אסור ומותר.

אני רוצה ברשותכם לעשות סדר.

בריאות בכל מידה קוראת קודם כל ולפני הכל – לכבוד. מכיוון שמאחורי המילה “השמנה” יש אנשים, וכשמדברים על השמנה, מדברים על אנשים שיוצאים לאחר מכן לחברה, ולקבלת שירותי בריאות. היא קוראת לא לשלול את הלגיטימציה שלנו-עצמנו, או של אנשים בצורות שונות בסביבה שלנו – לתור אחר ולשאוף לבריאות.

זאת אומרת, לא להניח על פי מראה חיצוני על הבריאות של אדם אחר. להפחית את ההתמקדות באסתטיקה חיצונית וצורת גוף ביחס למכלול המרכיבים שיוצרים בריאות. ולייצר סביבה חברתית תומכת ומאפשרת – כך שאנשים בכל הצורות יוכלו לשאוף לשפר את בריאותם ולאמץ הרגלים בריאים לחייהם, כמו גם קבלת שירותי בריאות הוגנת.

דוגמאות נקודתיות לכך יכולות להיות:

1. לאפשר מרחב אימוני בטוח, מכיל ואמפתי – בו א.נשים בכל המידות ירגישו נוח להשתתף בפעילות גופנית – כדי לשפר את בריאותם (מישהו אמר #סביבתאימוניםבטוחה?)

2. כאנשי מקצוע – לעודד לפעילויות מפחיתות סטרס, לעודד לתזונה נכונה, מבלי להתנות את עצם האדם אוכל “בריא” לפי משקלו, או הפחתת המשקל כסמן מוחלט לעצם קיום אכילה נכונה

3. לעשות הכל על מנת שבמרפאות, פרטיות וציבוריות, בני אדם החיים בגוף גדול יִשָּׁמעו בסבלנות, כאשר מאמינים לטענותיהם, ולא מניחים שהבעיה שאיתה הם מגיעים היא המשקל שלהם, או שהיא נובעת מהמשקל או צורת הגוף שלהם

4. להכיר את שורשיה של סטיגמת המשקל ואיך היא התפתחה ומדוע כל אחד מאיתנו, גם אם הוא מאוד משתדל – מייחס למשקל ולהשמנה גם תכונות אחרות שאינן קשורות רק בבריאות

5. לעשות את כל זה, תוך הטלת ספק בריא גם בספרות המוכרת על משקל, ומודעות לכשלים האדירים בשיטות הקיימות לבקרת המשקל שנהוגות בעשורים האחרונים ובהצלחה המאוד נמוכה שלהן. תוך שאנחנו מכירים בכלל הגורמים האטיולוגים שקשורים בהשמנה ויודעים היטב שלא להתייחס אליה כ”בחירה”

6. להעמיק בספרות הנוגעת לכלל הגורמים המשפיעים על בריאותו של האינדיבידואל והחברה (מעמד סוציואקונומי, איכות שירותים רפואיים, חינוך, השכלה, עיסוק, הפליה, סטיגמה, חשיפה למזהמים ועוד), ולחלק החשוב, אך הלא מוחלט ולא מכריע, ובוודאי שאינו עומד לבדו – שיש לתזונה ולפעילות גופנית בבריאותו של הפרט

בריאות בכל מידה אומרת: אתם מה שחשוב. הרווחה והבריאות שלכם – קודם. אח”כ (ואולי בכלל לא) המידה.

מגיע לכם להתפנק בחטיף אמיתי

דווקא מכיוון שאתם משקיעים בעצמכם,
וגם בתקופות שאתם מרגישים שפחות.

יש לכם את מלוא הלגיטימציה לאכול מתוק אמיתי.
אמיתי ממש. לא “מתוק מתחפש ובכאילו”. לא “מתוק בריא”
מתוק כזה שמכיל סוכר. כזה שאין לו יחס “חלבונים-לפחמימות”.

לרקוד עם האוכל זה לראות את המילה בריאות מעבר לססמאות ומשפטי מחץ ולאמץ עמדות בריאות באמת כלפי מערכת היחסים שלכם עם אוכל. בתור התחלה ולעיניין זה: מהי התשובה לשאלות “מה זה אומר עלי שמתחשק לי מתוק?” “מה היא צורה לגיטימית, בריאה, הגיונית – לפעול כשמתחשק לי מתוק?”

אז בקיצור, מה המתוק שלכם?

ספורט זה החיים

אני רוצה שתדמיינו את החיים ללא ספורט. כן, ממש ככה.
האם מתפנה מקום נוסף לדברים מרגשים אחרים בחיים שלכם? כמה האימון מגדיר את הזהות שלכם?

כמה פעילות גופנית והטקסים שסובבים אותה מעצבים את היום שלכם? הארוחות מסביב, הנסיעות, החימום, היעדים?
במקרה הנורא (והלא מאוד תלוש מהמציאות – קורונה וזה) שזה יאבד – איך אתם רואים את החיים שלכם? כמה “טעם” יש בהם? האם הם מלאים, מרגשים?

עבור רבים מאיתנו – נשאר עם חלל גדול ומשמעותי. נדרש למצוא דרכים אחרות לווסת רגשות, לעשות “זמן עצמי” ולתחזק קשרים חברתיים.
עבור חלקים מאיתנו – מציאות כזו היא בלתי מתקבלת על הדעת ואפילו לא על הדימיון.

כשפעילות גופנית היא קרוב להכל – הזהות שלנו והעולם כולו מצטמצמים אליה. ממש כמו בתמונה – הקיום שלנו והצורה שבה אנחנו נחווה את עצמנו היא לפני אימון, באימון, או לאחר אימון.

אני מזמין אתכם להשתתף בתרגיל הזה.
כמה מציאות כזאת מאיימת עליכם?
אילו מחשבות ורגשות עולים בכם כאשר אתם מדמיינים אותה?
ואולי הכי חשוב, האם אתם בכלל מצליחים לדמיין אותה.
והאם במציאות כזו, אתם – עדיין אתם?

כשפעילות גופנית היא קרוב להכל - הזהות שלנו והעולם כולו מצטמצמים אליה.

ממש כמו בתמונה – הקיום שלנו והצורה שבה אנחנו נחווה את עצמנו היא לפני אימון, באימון, או לאחר אימון.

אני מזמין אתכם להשתתף בתרגיל הזה.
כמה מציאות כזאת מאיימת עליכם?
אילו מחשבות ורגשות עולים בכם כאשר אתם מדמיינים אותה?
ואולי הכי חשוב, האם אתם בכלל מצליחים לדמיין אותה.
והאם במציאות כזו, אתם – עדיין אתם?

למילים יש משמעות

  • אישה רזה מאוד היא לא אנורקסית.
  • בני אדם יכולים לאכול כמויות גדולות וזה עדיין לא יוגדר כבולמוס
  • אדם שאוכל בהקפדה יתרה לא סובל מאורתורקסיה
  • אנשים יכולים להציג התעסקות גבוהה בגופם מבלי להיות “דיסמורפיים”

מודעות להפרעות אכילה היא גם לכבד את הסובלים מהן ובתוך כך להמנע מהדבקת תגיות במרחב הוירטואלי ובכלל

כשרק התחלתי לכתוב על הפרעות אכילה ועל הטיפול בהן במדיה – זה היה נושא שהוא כמעט טאבו.

אחת המשימות שלי באופן אישי והמחוייבות של הקליניקה בכלל היא העלאת המודעות לנושא דימוי הגוף והפרעות האכילה באוכלוסיה הכללית בכלל ובעולם הפיטנס בפרט.

בשנים האחרונות #משניםאתהשפה, יחד עם עוד אנשי ונשות מקצוע מתחומים שונים העלו את המודעות לנושאים אלה. יחד עם זאת, ודווקא בגלל שהנושאים החשובים האלה עולים על סדר היום והם סופסוף מדוברים גם במרחב הדיגיטלי – חשוב שנתייחס אליהם במלוא הרצינות ונמנע מ”שיטוח” השיח.

למילים יש כח

גם בטיפול בקליניקה נבדוק ונבחן שוב ושוב באיזה מילים אנחנו בוחרים להשתמש. הגדרות רפואיות למחלות נפשיות נעשה בצניעות ובזהירות אין סוף. 

אנחנו לא קוראים לכל אדם שאנחנו לא מבינים את ההתנהגות שלו “פסיכי”, ולא לכל אדם שלא מבין אותנו “אוטיסט”. אנחנו גם לא קוראים לכל אישה שסופרת קלוריות ויש לה ריבועים בבטן אורתורקסית ולכל רזה אנורקסית. אנחנו לא מגדירים כל יציאה מהרגלי התזונה השגרתיים בולמוס אכילה.

מרחב בטוח הוא בטוח לכולם. אין לקדם רזון ומודל יופי בלתי ניתן להשגה בהסברים על הסכנות שבהשמנה.

מהצד השני – לבטל צורות גוף, שאיפות, תפיסות והתנהגויות קפדניות ולתייג אותן כהפרעות אכילה זה הרסני באותה מידה.

אני מבקש מכם, מונחים רפואיים המתארים הפרעות אכילה, מחלות נפשיות – בואו לא נדביק אותם למראה ולהתנהגות שאנחנו רואים ברשת.

זה משטח את המצוקה ולא מכבד את הכאב של מי שנמצא שם. ומוזיל את ערכן של מילים שלהן משמעות אדירה עבור בני האדם מסביבכם שאכן נמצאים במצוקה אמיתית, כמו גם המשפחה והקרובים אליהם.

חשוב לציין, זה גם מבטל ושולל את הזכות של בני אדם אחרים ושונים מכם לחשוב ולהתנהל בצורה שיכולה ממש לא להתאים לכם – אבל אולי להם היא נהדרת.

אין דרך אחת לבריאות

אין גישה אחת לגוף.

#משניםאתהשפה 

#EatingDisordersAwarenessWeek

 

חבל על כל דקה

“זה היום האחרון שאנחנו מדברות על כיווץ ועל הדרך היעילה לצמצם אכילה. בואו, אולי לשם שינוי, נדבר על ההצלחות שלנו, על כמה אנחנו גדולות. בואו נעביר מפגש אחד מבלי להזכיר את החיצוניות שלנו או של נשים אחרות”.

יום אחד זה יקרה. זה יכול להיות בגיל 20, 30 או 60. אבל ככל שזה יקרה מהר יותר – את תרוויחי את החיים שלך ותרימי לכל הנשים שלידך.

חבל.
על.
כל.
דקה.

 

אני בן אדם שאין לו זמן עתיד


תהליכים רגשיים ותהליכים תזונתיים הם תהליכים לזמן הארוך.
במיוחד בתזונה, בדיאטה. אנחנו רוצים למדוד אותו כבר מחר. להשקל כבר מחר. לאמוד את הקילוגרמים פר שבוע.

האמת היא שלכולנו, ובמיוחד לנפגעות ונפגעי דיאטה – זה תהליך שלוקח זמן.
אם אתם שנים בתוך המלחמה מול המשקל ומול הגוף שלכם,
הגיע הזמן להוריד את כלי הנשק.

אנחנו לא מנצחים מלחמות של עכשיו.
אנחנו עושים שלום בשביל חיים שלמים ביחד עם הגוף שלנו.

מותר לכם לאכול פנקייקים

“שיפור מתכונים” היא אסטרטגיה שיכולה להשתלב מצוין.
השלב הבעייתי הוא כאשר ה”גרסא הבריאה” הופכת להיות הגרסא היחידה הלגיטימית.

בתוך עולם הגם וגם – יש את כל צבעי הקשת ואת כל גווני האפור.

יש ימים של לחם עם גבינה. יש ימים של אמצע הדרך.
אבל יש ימים של כל הקופה. לא של תחליפים ו”בכאילו”. יש ימים של הדבר האמיתי.

האמת? כמה כיף ללכת על הדבר האמיתי בלי להסתכל אחורה.

דילוג לתוכן