מאמרים

מן הצד השני – שם המושג (קלוריות) הוא אמת מידה נפרדת לחלוטין המיועדת אך ורק למזון, ומשבשת את ההקשר שאנחנו עושים בין הצמצום בהן לבין הצמצום בצרכים שלנו באנרגיה.

"אני מפחד.ת שאכלתי יותר מדי קלוריות"
אם רק הייתן מדברות על הפחד שלכן להזין את עצמכן באנרגיה, או על הפחד לעוף על התאוות שלכן בלי להתנצל – הייתן מזהות עד כמה זה לא הוגן כלפי עצמכן.

להדריך חינוך גופני, להתאים למתאמן תוכנית אימונים ולהנגיש לו שגרה פעילה שיאפשרו לו "להתאהב" בכושר, או לכל הפחות לבצע אותו מבלי לסבול. ולעשות כך בצורה לא שיפוטית, לא ביקורתית ומלאת אמפתיה והבנה. תוך שהוא שואף ללמד את המתאמן להכיר ביתרונותיה ולהוקיר על מה שפעילות גופנית מכניסה לחייו.

קריאה לאהבה-עצמית בכל תנאי יכולה להיות מאיימת גם היא.. כי.. בואו, זו מחוייבות גדולה, מאתגרת ולעיתים לא מציאותית לאהוב את עצמינו בכל תנאי, בכל מצב, בכל שעה, אהבה בלתי מותנית ובאותה רמה.

יכול להיות שמצאתם את עצמכם מצד אחד מכבדים את עצמכם ואת הגוף שלכם יותר. משלימים איתו יותר. מבינים את ההשלכות השליליות של משטור הגוף שלכם, של התעסקות אובססיבית ב"מה אכלתי, מה אני אוֹכֵל ומה אני אוֹכַל" וכו'.
ויחד עם זאת, ומן הצד השני, מרגישים לא נוח עם זה שהמראה החיצוני עדיין מעניין אתכם, ושאתם עדיין שואפים לשפרו.

חששות המשותפים לכמעט כולן, ניתן לשים תחת כותרת הגג "מה זה מעיד עלי ואיזו דוגמה אני נותנת".

– איזו דוגמה אני נותנת אם אנשים רואים שאני אוכלת פיצה
את כמובן נותנת את הדוגמה הנהדרת – שכמו כולם גם את אוהבת פיצה.

– איזו דוגמה אני נותנת אם אני מתאמנת רק פעמיים בשבוע
את ממדלת שאורח חיים בריא הוא מורכב יותר מרק מספר האימונים. שגם בתקופות של עומס את בוחרת להשקיע בעצמך ומשתדלת על זה. ושיעדים נגזרים מהמציאות ולא מאידיאליים חיצוניים.

וכמובן, ואי אפשר בלי:
– איזו דוגמה אני נותנת אם אני לא חטובה מספיק (ורחמנא ליצלן, אם אני בעודף משקל)
את מדגימה שבריאות מגיעה בצורות שונות. את מבדילה בין בריאות לבין אידיאל היופי, שאין הוא מטרת הטיפול של הדיאטנית, ושאהבת הגוף ודאגה לו – לא תלויה בדבר.

לכל אחד מאיתנו,
לא משנה הצורה שלו,
מגיע להרגיש נוח.

זה שאת קונה עבורך בגדים נוחים להיות בהם עכשיו – זה לא "הרמת ידיים".
זה לא אומר שאת מוותרת על כל שאיפה להראות אחרת.
זה רק אומר שאת מקבלת שמגיע לך תמיד להרגיש נוח.

להציג "בריאות בכל מידה" כגישה שקובעת כי כל מידה היא בריאה, ושהאדם צריך לאהוב את עצמו ומתוך כך לא לפעול כלל לטובת הבריאות שלו, כי זה גם ככה לא משנה. וכגישה שהולכת בעצם כנגד המחקר זו בורות ורשלנות. והיא לא פחות מהפצה של פייק ניוז.

בדיוק כמו להציג תהליכי ירידה במשקל ודיאטות כמשטרי תזונה, תהליכי ניקוי רעלים, הרעבה וחובת הקיטלוג בין אוכל אסור ומותר.

דווקא מכיוון שאתם משקיעים בעצמכם,
וגם בתקופות שאתם מרגישים שפחות.

יש לכם את מלוא הלגיטימציה לאכול מתוק אמיתי.
אמיתי ממש. לא "מתוק מתחפש ובכאילו". לא "מתוק בריא"
מתוק כזה שמכיל סוכר. כזה שאין לו יחס "חלבונים-לפחמימות".

לרקוד עם האוכל זה לראות את המילה בריאות מעבר לססמאות ומשפטי מחץ ולאמץ עמדות בריאות באמת כלפי מערכת היחסים שלכם עם אוכל. בתור התחלה ולעיניין זה: מהי התשובה לשאלות "מה זה אומר עלי שמתחשק לי מתוק?" "מה היא צורה לגיטימית, בריאה, הגיונית – לפעול כשמתחשק לי מתוק?"

אז בקיצור, מה המתוק שלכם?

אני רוצה שתדמיינו את החיים ללא ספורט. כן, ממש ככה.
האם מתפנה מקום נוסף לדברים מרגשים אחרים בחיים שלכם? כמה האימון מגדיר את הזהות שלכם?

כמה פעילות גופנית והטקסים שסובבים אותה מעצבים את היום שלכם? הארוחות מסביב, הנסיעות, החימום, היעדים?
במקרה הנורא (והלא מאוד תלוש מהמציאות – קורונה וזה) שזה יאבד – איך אתם רואים את החיים שלכם? כמה "טעם" יש בהם? האם הם מלאים, מרגשים?

עבור רבים מאיתנו – נשאר עם חלל גדול ומשמעותי. נדרש למצוא דרכים אחרות לווסת רגשות, לעשות "זמן עצמי" ולתחזק קשרים חברתיים.
עבור חלקים מאיתנו – מציאות כזו היא בלתי מתקבלת על הדעת ואפילו לא על הדימיון.

כשפעילות גופנית היא קרוב להכל – הזהות שלנו והעולם כולו מצטמצמים אליה. ממש כמו בתמונה – הקיום שלנו והצורה שבה אנחנו נחווה את עצמנו היא לפני אימון, באימון, או לאחר אימון.

אני מזמין אתכם להשתתף בתרגיל הזה.
כמה מציאות כזאת מאיימת עליכם?
אילו מחשבות ורגשות עולים בכם כאשר אתם מדמיינים אותה?
ואולי הכי חשוב, האם אתם בכלל מצליחים לדמיין אותה.
והאם במציאות כזו, אתם – עדיין אתם?

• אישה רזה מאוד היא לא אנורקסית.
• בני אדם יכולים לאכול כמויות גדולות וזה עדיין לא יוגדר כבולמוס
• אדם שאוכל בהקפדה יתרה לא סובל מאורתורקסיה
• אנשים יכולים להציג התעסקות גבוהה בגופם מבלי להיות "דיסמורפיים"

"שיפור מתכונים" היא אסטרטגיה שיכולה להשתלב מצוין.
השלב הבעייתי הוא כאשר ה"גרסא הבריאה" הופכת להיות הגרסא היחידה הלגיטימית.

בתוך עולם הגם וגם – יש את כל צבעי הקשת ואת כל גווני האפור.

יש ימים של לחם עם גבינה. יש ימים של אמצע הדרך.
אבל יש ימים של כל הקופה. לא של תחליפים ו"בכאילו". יש ימים של הדבר האמיתי.

האמת? כמה כיף ללכת על הדבר האמיתי בלי להסתכל אחורה.