אתמול היה יום שגרתי בקליניקה.
בפגישה האחרונה ישבנו, דניאל בן ה-כמעט 14 ואנוכי. אנחנו הולכים ביחד דרך ארוכה. כבר יותר משנה.
לפני שנפגשנו הכנתי לי את הדברים שידעתי שאני רוצה שנעבוד עליהם השבוע. בגילאים כאלה אתה שוקל מילים, שוקל על מה "לבזבז זמן טיפול" כל עוד עדיין לא אבדה הסבלנות.
באמצע שאנחנו מדברים על מה שאני בטוח שהוא הצעד הבא, דניאל מסיט את העיניים שלו למעמד כרטיסי הביקור שעומד באותו מקום כל השנה וחצי האחרונות ומשנה נושא – "שחר, הלב על הכרטיס הוא בשביל אהבה, נכון?". הסתכלתי עליו במבט כזה שהוא ואני מבינים, מבקש שיסביר – "זה פעילות גופנית, אוכל טוב, ואהבה עצמית, נכון?"
התרגשתי ממש. לקח לי כמה רגעים לחזור.
האמת? זה נכון.
קודם כל אהבה עצמית, דאגה עצמית, פרגון עצמי. זו הפלטפורמה – משם אפשר לצאת לדרך.
כמה מכם היו רוצים להגיע לתובנה הזו כשהייתם כמעט-בני 14?
תפריט